מאגר מידע

  עזרה
לעמוד הבית מאגר
חיפוש
סמנו וחפשו במאגר
עזרה לעמוד הבית מאגר עזרה לעמוד הבית מאגר

קבלת קורבנות מן הנוכרים
מחבר: ישראל קנוהל

תרביץ

יש בידינו כמה עדויות מן התקופה הפרסית1 והסלבקית2 על הספקת צורכי קורבנות הציבור על-ידי השליטים הנוכריים. י' ליוור,3 שהעמיד עדויות אלה כנגד ההלכה הקובעת כי קורבנות הציבור באים אך-ורק מתרומת מחצית השקל של כלל ישראל, משער שהלכה זו נתקיימה רק בסוף ימי מלכות החשמונאים כשגברה יד הפרושים על הצדוקים. אולם ביסוסה של ההלכה שמנעה קבלת צורכי קורבנות הציבור מן הנוכרים, לא ביטל את הנוהג של קבלת קורבנות יחיד מבני-הניכר. דבר זה מפורש בסיפורו של יוספוס על הוויכוח על הקרבת הקורבן לשלום הקיסר. גדולי העם, הכוהנים הגדולים וחשובי הפרושים טענו: 'הן אבותינו הרבו לפאר את ההיכל במתנות בני הנכר, וכל הימים היו מקבלים ברצון נדבות עמים זרים ולא עלה על לבם לבעוט בזבחי איש ואיש'. ולהלן מספר יוספוס: 'לדברים האלה הביאו את הכהנים יודעי ימי הדורות הראשונים והם בארו לעם כי אבותיו היו מקבלים תמיד את קרבנות הנוכרים' (מלחמות 4-3, 17, 2; תרגום שמחוני).

עובדה זו עולה בבירור אף ממקורות חז"ל, אלא שנחלקו חכמים בשאלה אלו מיני קורבנות מביא הנוכרי. כך קוראים אנו ב'תורת כהנים':

... אם כן למה נא' איש איש להביא את הגויים שהם נודרים בנדרים ובנדבות כישראל... אשר יקריב לד' לעולה אין לי אלא עולה מנין לרבות את השלמים, תלמוד לומר נדריהם, מנין את התודה תלמוד לומר נדבותם, מנין לרבות את השלמים, תלמוד לומד נדריהם, מנין את התודה תלמוד לומר נדבותם, מנין לרבות את העופות והמנחות והיין והלבונה והעצים, תלמוד לומר נדריהם לכל נדריהם, נדבותם לכל נדבותם. א"כ למה נאמר אשר יקריבו לה' לעולה פרט לנזירות דברי ר' עקיבא. א"ל ר' יוסי הגלילי אפי' אתה מרבה כל היום אין כאן אלא עולה בלבד (תו"כ, אמור ז: ב; מהדורת ויס, צח ע"א.4

וכשם שעסקו החכמים בשאלה אלו קורבנות יכול הנוכרי להביא, כך עסקו גם בפרטי הלכות של עולות הנוכרים ושלמיהם.5 אולם למרות הדעה החיובית הברורה במקורות ההלכה התנאיים והאמוראיים כאחד, הרי בכמה מקומות במדרשי האגדה באה לידי ביטוי דעה השוללת לחלוטין קבלת קורבנות מנוכרים. בהוספה6 לפסיקתא רבתי (מהדורת איש-שלום, קצב ע"א) אנו קוראים:

ילמדנו רבינו גוי שהביא קרבן מהו לקבל הימנו, כך שנו רבותינו נדבות מקבלין מן הגוי וקרבנות אין מקבלין מהן למה מפני שקרבנותיהם פסולין לפני הקב"ה. כך אמר שלמה זבח רשעים תועבה. מעשה בגוי אחד ששאל את ר' יוסי בן חלפתא אמר לו: למה אין מקבלין ממנו קרבנות... אמר לו ר' יוסי: חייך כתוב מלא הוא, כך אתה מוצא בשעה שבא הקב"ה ליתן תורה לישראל ופרשת הקרבנות בן כמה שנים או בן כמה ימים שיהו מקריבין קרבנותיהם, הזהיר הקב"ה שלא יקבלו מכם קרבן. מה כתיב למעלן: ומיד בן נכר לא תקריבו את לחם אלהיכם מכל אלה כי משחתם בהם.

ר' יוסי בן חלפתא ביאר אפוא לפי האמור במקור זה את הפסוק 'ומיד בן נכר לא תקריבו את לחם אלהיכם מכל אלה כי משחתם בהם מום בם לא ירצו לכם' (וי' כב : כה) כציווי שלא לקבל קורבנות מנוכרים. ביאור זה מנוגד לפירוש הפסוק בתרגומים7 ובמקורות חז"ל,8 שהבינו את הכתוב בהקשר לפסוקים שלפניו כהדגשה על איסור קבלת בעלי מומים לקורבן לא רק מישראל אלא אף מן הנוכרים. בתו"כ אמור (ז : יב, צט ע"א) דורשים פסוק זה כמקור לאיסור קבלת שקלים לקורבנות הציבור מן הנוכרים:

מנין שאין מקבלין שקלים מן הגוי תלמוד לומד ומיד בן נכר לא תקריבו את לחם אלוהיכם מכל אלה, אין לי אלא תמידים שהם קרויים לחם שנאמר את קרבני לחמי לאישי שאר כל קרבנות הצבור מנין תלמוד לומר מכל אלה.

ומכלל לאו אתה שומע הן, קורבנות ציבור אין מקבלים מהם אבל קורבנות יחיד מקבלים. והדברים תואמים לדרשת התו"כ אמור לפסוק 'איש איש' וכו', שהובאה לעיל, ממנה עולה במפורש שמקבלים קורבנות יחיד מן הנוכרים.

לוי גינצבורג9 העלה את הסברה כי מקור הדברים בפסיק"ר הוא במדרש על ויקרא של ר' ישמעאל שחלק על תורת כוהנים וסבר שאין לקבל כלל קורבנות מן הנוכרים. אך נראה שאי-אפשר לקבל השערה זו, שכן בספרי במדבר, שהוא מדברי ר' ישמעאל, נדרש הפסוק בוי' כב: כה דווקא כמקור להיתר קבלת קורבנות מנוכרים, שכך אנו קוראים שם: 'ומיד בן נכר לא תקריבו וגו' אלה אי אתה מקבל מהם אבל אתה מקבל מהם תמימים' (פסקה קז, מהדורת הורביץ, עמ' 111).10

הצעה אחרת לביאור הדברים בפסיק"ר העלה פינקלשטין.11 לדעתו, מבטאת דרשה זו את עמדת בית שמאי שעל-פי השערת כמה חוקרים אין לקבל כל קורבנות מנוכרים. מקור ההשערה בדבר עמדתם השלילית של בית שמאי כלפי קבלת קורנות מנוכרים הוא בפירוש שפירש גרץ12 את הגזירה 'על מתנותיהן' שהיא אחת מי"ח דבר שנגזרו בהשפעת בית שמאי (שבת א : ד), כאיסור על קבלת קורבנות מן הנוכרים. אולם כבר הראה מ' לרנר,13 שאין לקבל פירוש זה לגזירה 'על מתנותיהן' ואם כן אין אנו יכולים לקבל אף את דבריו של פינקלשטין.

נראה שיש לבאר את הדרשה בפסיק"ר בזיקה לדברי הסתייגות מקורבנות נוכרים המצויים במקורות מדרשיים אחרים. הר"ש ליברמן14 מצביע על הדרשה המובאת בילקוט שמעוני, בלק, רמז תשסו, בה אנו קוראים: ' "אדם כי יקריב מכם" [וי' א : ב] – מכם אני מבקש קרבן ולא מאומות העולם'. כפי שציין גרינהוט,15 נראה שמקור דרשה זו הוא בילמדנו.

יש להעיר כי דרשה הדומה לזו שבילקוט, אך מורחבת יותר, מצויה במדרשים אחדים:

אף העכו"ם אומרים במה אקדם ד' אכף לאלהי מרום ... האתן בכורי פשעי פרי בטני חטאת נפשי, אמר להם הקב"ה עכו"ם בניכם אתם מבקשין להקריב לפני איני מבקש לא בניכם ולא קרבנותיכם... תדע לך תחילתו של ספר 'דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אדם כי יקריב מכם קרבן לד' ' מכם ולא מהעכו"ם (תנחומא בחקתי, ו; תנחומא בובר, בחקתי, ח; מדרש אגדה, מהדורת בובר, בחקתי, עג ע"א).

דברים דומים אנו קוראים בתנחומא  ובתנחומא בובר, ראש פרשת צו:

א"ל הקב"ה מה אתה מבקש להטעות את עצמך לפני שאקבל קרבן מן האומות אין אתה יכול שבועה היא מאת בני ישראל ברית עולם תנאי הן שאיני מקבל קרבן אלא מישראל.

מעניינת העובדה שאותם שני פסוקים בספר ויקרא, עליהם מבוססות הדרשות השוללות קורבנות נוכרים, נדרשים באורח דומה מאוד על-ידי הקראי דניאל אל קומסי. בפירושו לוי' א : ב הוא כותב: 16 ' "כי יקריב מכם" – מכם כת' כי אסור קרבנות הגויים'. יש כאן דיוק בפסוק הזהה לדרשה שבילקוט שמעוני, בלק, ובתנחומא, בחקתי. את הכתוב בוי' כב : כה הא מבאר:

ומיד בן נכר כת' מכול אלה,17 יש שאמר וכי אם גוי הקריב קרבן לד' על ידי ישראל יכשר כאשר אמר משה לפרעה גם אתה תתן בידינו ז' וע' וכאש' לקחו מן כורש ועל כן אמר מכל אלה כי מן המומים אסור, ולא כן הוא כי מן כורש וגויים היתה מנחה לישראל וישראל הקריבו בעבור נפשם. כי קרבן גויים לא יכשר. וזה הכ' מכל אלה מן מומים וחוץ מן מומים.

כלומר, אל קומסי מתנגד לדברי חז"ל, שהעמידו פסוק זה בבעלי מומים בלבד, ולדעתו בא הכתוב לאסור קבלת כל קרבן מן הנוכרים. יש אפוא זהות בין דבריו לדרשה שבפסיק"ר.

מדברי רס"ג בסה"מ הערבי18 – 'ונהא אן יוקרב פי אלקדס שי מן מאל אלכופאר כ"ק ומיד בן נכר לא תקריבו את לחם'19 – עולה שאף רס"ג למד מפסוק זה שאין לקבל כלל קורבנות מנוכרים. אולם מ' צוקר העיר שדברים אלה עומדים בניגוד לתרגום התורה וסה"מ העברי (סידור רס"נ, עמ' קעא),20 בהם העמיד רב סעדיה כתוב זה בבעלי מומים בלבד. מדרש אחר שבו הובאה הדעה שאין מקבלים קורבנות מן הנוכרים הוא פרקי דר' אליעזר. בפרק העשירי מסופר בהרחבה מעשה יונה, ובסיומו אנו קוראים:

ראו המלחים את כל האותות והנפלאות הגדולות שעשה הקב"ה עם יונה מיד עמדו והשליכו איש את אלוהיו בים ... ועלו לירושלים ומלו את בשר עורלתם שנאמר וייראו המלחים יראה גדולה את ד' ויזבחו זבח לד', וכי זבח זבחו והלא אין מקבלין זבח מן הגויים, אלא זה הוא דם ברית שהוא כדם זבח.

המלים 'הלא אין מקבלין זבח מן הגויים' חסרות אמנם בחלק גדול מכתבי-היד של פרדר"א וכן במובאות שבילקוט שמעוני, יונה, רמז תקנ, במדרש יונה,21 ובתנחומא סוף פרשת ויקרא,22 וכמו כן בציטטים מפרדר"א שבכמה פירושי ראשונים ליונה;23 אולם הן מצויות בנוסח הדפוס הראשון, קושטא רע"ד, בכמה כתבי-יד24 ובמובאה שבילקוט המכירי ליונה (מהדורת גראינוף, עמ' 8). מסתבר אפוא שדווקא הנוסח הכולל מלים אלה הוא הנוסח המקורי, שכן בלעדיהן אין כל משמעות לשאלה 'וכי זבח זבחו'.25 אך לפי שנוסח זה סותר את ההלכה המקובלת,26 הושמטו מלים אלה.

נשאלת השאלה האם מייצגים הדברים שבמדרשי אגדה אלה27 מסורת הלכתית נאמנה ומקורית של חכמים שסברו שאין לקבל קורבנות מן הנוכרים? מדוע אם כן לא באה דעה הלכתית זו לידי ביטוי אף לא באחד ממקורות ההלכה התלמודיים? האמנם יאמנו עלינו דברי הפסיק"ר לפיהם סבר ר' יוסי בן חלפתא שקורבנות הנוכרים הם בגדר 'זבח רשעים תועבה' – הלא משנה מפורשת היא28 שר' יוסי דווקא החמיר בקדושת הקורבנות הללו. ואם נבוא בשל קושי זה לדעה שאין לפנינו אלא אגדה מאוחרת שתלתה דבריה בר' יוסי בן חלפתא לפי שנודע חכם זה בוויכוחיו עם הנוכרים, הרי שחייבים אנו לשאול את עצמנו מהו המקור והרקע לצמיחת דברי אגדה אלה.

לפני שננסה להשיב על שאלה זו נבחן את טיבם של מדרשי האגדה בהם מצאנו דעה חריגה זו. אפשר לחלק דברי מדרשים אלה לשתי קבוצות עיקריות: באחת – המאמר שבפסקי דר' אליעזר, ובאחרת – הדרשה בפסיק"ר המתחילה ב'ילמדנו רבינו'. הדרשה בילקוט שמעוני, בלק, שמקורה ככל הנראה בילמדנו, והמאמרים בתנחומא ותנחומא בובר29 כל אלה שייכים לקבוצת מדרשי תנחומא-ילמדנו. כאמור מצויים דברים הדומים לדברי מדרשים אלה בפירושו של הקראי דניאל אל קומסי לתורה.

והנה כבר העמידו החוקרים על כך שהן פרקי דר"א והן ספרי הקראים הושפעו מן הספרות החיצונה וכתבי הכיתות של ימי בית שני30 ייתכן אפוא שהדעה בדבר איסור קבלת קורבנות מנוכרים היתה נחלת חוגים מסוימים בימי בית שני31 (אפשר שדעה כיתתית מסוג זה שימשה מצע רעיוני לדבריו של אלעזר בן חנניה הסטרטגוס של בית-המקדש ששכנע את הכוהנים לבל יקבלו קורבנות מבני הניכר [מלחמות, 2, 17, 2]).32

בתקופה שלאחר חורבן הבית, בימי המשנה והתלמוד, נעלמת דעה זו לפי שהיא מנוגדת להלכה המקובלת על חז"ל; אולם היא שבה ועולה בתקופה הבתר-תלמודית, תחילה בחיבורים שקלטו רעיונות ודעות מן הספרות של ימי בית שני, ובעקבותיהם אף במדרשי תנחומא-ילמדנו, בהם נכלל גם חומר בתר-תלמודי.33

הערות שוליים:

* מאמר זה מבוסס על הרצאה שנקראה במסגרת סמינריון של מורי פרופ' מ"ד הר. תודתי נתונה לו על הערותיו.

  1. עז' ו: ח-י; ז : כא-כב.
  2. קדמוניות, 3, 3, 12; חשמונאים ב ג : ג.
  3. 'פרשת מחצית השקל', ספר היובל ליחזקאל קויפמן, ירושלים תשכ"א, עמ' סו. ליוור מסתמך על המסופר במגילת תענית (מהדורת ליכטנשטין, עמ' 67).
  4. ראה גם: שקלים א : ה; תוספתא, שקלים א : ז; מנחות עג ע"א; ירושלמי נזיר ט : א; נזיר סב ע"א. וכן: פינקלשטיין, 'עתיקותה של משנת שקלים פ"א מ"ה', ספר זכרון לבנימין דה-פריס, ירושלים תשכ"ט, עמ' 61-43.
  5. שקלים ז : ו; ספרי במדבר, פסקה קז (מהדורת הורביץ, עמ' 111); ספרי זוטא טו ע"ב (מהדורת הורביץ, עמ' 280).
  6. כפי שהעיר ח' אלבק (הדרשות בישראל, ירושלים תש"ז, עמ' 383) נראה שארבע הפרשיות שבהוספה זו נעתקו מכ"י פרמא 1240.
  7. כך בתרגום השבעים, באונקלוס, בת"י, ובת"י כ"י ניאופיטי.
  8. ראה: ירושלמי ע"ז ב: א, מ ע"ג; תמורה ז ע"א.
  9. גנזי שכטר, א (ניו-יורק תרפ"ח), עמ' 509; ב (ניו-יורק תרפ"ט), עמ' 477.
  10. את הנוסח 'תמימים' קבע הורביץ במהדורתו על-פי מדרש חכמים, וכן הגיה הרד"ף, שהסתייע בלקח טוב. על-פי דברי הר"ש ליברמן (תרביץ, ב, תרצ"א, עמ' 240; תוכ"פ, שקלים, עמ' 662) המזהה את הדרשה בירושלמי ע"ז (ב : א, מ ע"ג) '... מכל אלה אין את מקריב לוקח את תמימים ומקריב' עם דרשת הספרי, אפשר להביא סיוע לגירסה 'תמימים' גם מנוסח הירושלמי. וראה גם: מדה"ג לוי' כב : ה (מהדורת מרגליות, עמ' תרכג). אולם בעדי הנוסח החשובים של הספרי : כ"י רומי וברלין, הדפוס הראשון, ילקוט תלמוד תורה וכן בפירוש רבנו הלל הנוסח הוא 'תמידים'; אך נראה שאף אם נקבל גירסה זו אין לומר שסבר התנא בעל הדרשה שמקבלים תמידים מן הגוי, שהרי התמידים הם קורבנות ציבור הבאים אך-ורק מתרומת הלשכה (ספרי במדבר קמב; מהדורת הורביץ, עמ' 188). אלא יש לפרש בדרכם של ר"ח ור' סלימאן אוחנא שהכוונה לא לתלמידים בדווקא אלא לעולות סתם, ונקט התנא תמידים לפי שבפסוק נאמר 'לחם אלהיכם' והתמידים נקראו לחם. הגירסה 'עולות' שבכ"י אוקספורד ובכ"י לונדון ובילקוט שמעוני נראת כהגהה על-פי המשך הדרשה. (תודתי לידידי מנחם כהנא שמסר לי את שינויי הנוסח המלאים של הספרי.)
  11. 'מדרש הלכות ואגדות', ספר היובל ליצחק בער, ירושלים תשכ"א, עמ' 47.
  12. H. Graetz, Geschichte der Juden, III, Leipzig 1908 4, pp. 805-813, n. 26
  13. M. Lerner, `Die 18 Bestimmungen', Magazin, IX (1882), pp. 121-123; וראה גם: ש' ספראי, העליה לרגל בימי בית שני, תל-אביב תשכ"ה, עמ' 236.
  14. תוספתא כפשוטה, ד, עמ' 663, הערה 12.
  15. ספר הלקוטים, ד, ירושלים תר"ס, סו ע"א, הערה 7.
  16. S. Shechter, Saadyana, Frankfurt a.M. 1908, p. 145
  17. גנזי שכטר, ב, ניו-יורק תרפ"ט, עמ' 482.
  18. ראה: מ' צוקר, 'על תרגום רס"ג לתורה', ניו-יורק תש"ט, עמ' 394, 516.
  19. 'ואסר להקריב בקדש דבר מרכושם של הכופרים ככתוב ומיד...'.
  20. צוקר מפרש את דברי רס"ג בסה"מ העברי 'ומבן נכר לא יאתיו' בהקשר לאיסור הקרבה בעלי מומים שנזכר קודם-לכן. אולם ייתכן שיש לפרש מלים אלה כשלעצמן בתור איסור על קבלת קורבן מן הנוכרים כמות שהוא בסה"מ הערבי.
  21. כ"י פרמא 562; ראה: הורביץ, אגדת אגדות, ברלין תרמ"א, עמ' 34.
  22. על-פי נוסח דפוס ראשון, קושטא רפ"ב.
  23. ראה ציוניו של: רח"מ הורביץ, במהדורת פרדר"א שלו, הוצאת מקור, עמ' 47.
  24. כ"י פאריס 710, כ"י ששון 944, כ"י כי"ח 152.
  25. ראה כיצד התחבט בעל 'זית רענן' בפירוש הגירסה בילקוט שמעוני.
  26. ביאורו של הרד"ל המעמיד דברים אלה בשלמים בלבד ובדומה לו טענתו של רמא"ש שהמאמר בפסיק"ר עוסק אך-ורק בקורבנות ציבור אינם הולמים את פשטות לשון המקורות.
  27. לא כללתי כאן את הדרשה שבשה"א זוטא – 'ברח דודי אימתי יום שכרתי ברית עם ארחומו והעלו שני טלאים אחד לצפון המזבח לשם ארחומו ואחד לדרום המזבח לשם ירושלים' – שכן כפי שהעירו ג' אלון (מחקרים, א, תל-אביב תשכ"ז, עמ' 267) וכן י' בער ('ירושלים בימי המרד הגדול', ציון, לו, תשל"א, עמ' 312-313) אין בדרשה זו התנגדות כללית לקורבנות נוכרים אלה דווקא לקורבן הקיסר שנתפס על-ידי חוגים בעם כפולחן למושל בשר-ודם.
  28. זבחים ד : ה; תוספתא זבחים ה: ו; ירושלמים תרומות ספ"ג (ולנוסחו ראה: מהרי"ן אפשטין 'דקדוקי ירושלמי', מבואות לספרות האמוראים, ירושלים ותל-אביב תשכ"ג, עמ' 446); בבלי זבחים מה ע"א.
  29. 'מדרש אגדה' שהוציא לאור בובר הוא חיבור מאוחר ששאב מן התנחומא.
  30. על פי פרדר"א ראה: אלבק (לעיל, הערה 6), עמ' 136-140; פרידלנדר במבוא לתרגום האנגלי של פרדר"א, עמ' XXI-LIII; על הקראים ראה הספרות הרשומה אצל: Z. Ankori, Karaites in Byzantium, New York 1969, p. 4 וכן: N. Wieder, The Judean Scrolls an Karaism, London 1962; H. Sheiffman, The Halakha at Qurmran, Leiden 1975
  31. אמנם לא מצינו עד עתה דעה זו מפורשת בחיבור כלשהו מן הספרות של ימי בית שני, אולם לפי שספרות זו הגיעה לידינו בצורה מקוטעת ומקרית הרי שיכולים אנו לטעון במקרה זה ש'לא מצינו אינו ראיה'. לוי גינצברג הטיל ספר אם הכתוב בברית דמשק (מהדורת רבין, עמ' 61) 'אל ישא מהונם כל', כולל גם איסור קבלת קורבנות מנוכרים, ראה: L. Ginzberg, An Unknown Jewish Sect, New York 1976, p. 75
  32. קרוב לוודאי שמעשהו של אלעזר כוון בעיקרו נגד הקרבת קורבן הקיסר. אולם יוספוס מציין מפורשות שאלעזר הסית את הכוהנים שלא לקבל כלל קורבנות מנוכרים. ססיל רות ניסה להוכיח (THR, LIII, 1960, p. 96) כי מעשהו של אלעזר זכה לתמיכת הגדולים שבחכמי אותו דור; אולם אין לדבריו כל סמך ממש במקורות. (תודתי נתונה למורי פרופ' אורבך שהעירני על מאמרו של ס' רות)
  33. ראה במאמרו של אפטוביצר (HUCA, VII-IV, 1931-1932, pp. 383-418) ובספרות המצוינת שם, בעמ' 410, הערה 113. וכן: צוקר (לעיל, הערה 18), עמ' 135; הנ"ל, 'האפשר שנביא יחטא', תריץ, לה (תשכ"ו), עמ' 159.

ביבליוגרפיה:
כותר: קבלת קורבנות מן הנוכרים
מחבר: קנוהל, ישראל
תאריך: ניסן- אלול תשל"ט , גליון מח (ג-ד)
שם כתב עת: תרביץ
הוצאה לאור : י"ל מאגנס
בעלי זכויות: י"ל מאגנס
תולדוט אתר ההיסטוריה מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית