מאגר מידע

  עזרה
לעמוד הבית מאגר
חיפוש
סמנו וחפשו במאגר
עזרה לעמוד הבית מאגר עזרה לעמוד הבית מאגר

מוקדי קדושה משתנים : חוני ונכדיו
מחבר: מנחם הירשמן

הקיבוץ המאוחד

I

חוקרים רבים דנו ודשו בדמותו ובפעילותו של חוני המעגל, כפי שהן באות לביטוי במסורות השונות מסביב למשנה תענית ג, ח ומקבילותיה.1 הסיפור במשנה זכה למיגוון גישות, החל מן הספרותית הטהורה2 ועד להיסטוריה של הדתות.3 שפר גורלו של סיפור זה, עד שנדמה לי שמי שמתחקה אחר הגישות השונות אליו, יעמוד מתוכן על התפתחות המחקר בענף זה של מדעי היהדות. הנני בא להוסיף עוד נדבך לבניין מחקרי מפואר זה, ומניח אני את תיאור האדריכלות של הבניין המחקרי כולו להזדמנות אחרת. מקום הניחו לנו להתגדר בו בגלל שתי סיבות עיקריות: א. רוב החוקרים לא הדגישו במידה מספקת את המבניות המופתית של הסיפור במשנה.4 ב. לא טרחו די להשוות את הסיפורים בבבלי על שני נכדיו של חוגי למשנה על הסבא, כדי להבין את המהלך הרעיוני העצום הטמון בסיפור הנכדים.5 להשלים את החסר אנו ניגשים עתה.

נפתח בניתוח המבנה והמלים המנחות שבמשנה, כשהאחרונות מתבלטות לאור הראשון. גירסת כתב-יד קויפמן של המשנה תשמש בסיס לניתוחינו:

על כל צרה שתבוא על הציבור מתריעים עליה חוץ מרוב גשמים.

I

מעשה שאמרו לחוני המעגל
התפלל שירדו גשמים
אמ' להם צאו והכניסו תנורי פסחים
בשביל שלא ימקו.
והתפלל ולא ירדו גשמים.

II

עג עוגה ועמד בתוכה ואמ'
רבונו6 בניך שמו פניהם עלי
שני7 כבן בית לפניך נשבע אני
בשמך הגדול שאיני זז מיכן8
עד9 שתרחם על בניך.
התחילו הגשמים מנטפים
אמ' לא כך שאלתי אלא גשמי בורות
שיחים ומערות ירדו בזעף
אמ' לא כך שאלתי אלא גשמי רצון
ברכה ונדבה ירדו כתיקנן עד
שעלו ישראל מירוש' להר הבית
מפני הגשמים.

III

אמ' לו כשם שהתפללת עליהם שירדו
כך היתפלל שילכו להם
אמ' להם צאו וראו אם נימחת
אבן הטועים.10

IV

שלח לו שמעון בן שטח אמ' לו
צריך אתה לנדות אבל מה אעשה
לך ואתה מתחטא11 לפני המקום כבן
שהוא מתחטא לאביו ועושה לו
רצונו ועליך הכתוב אומ'
ישמח אביך ואמך ותגל יולדתך.

ארבע סצינות הן עם ארבע דמויות מרכזיות. הראשונה והשלישית מתמקדות בדו-שיח בין חוני ל"שואליו". חוני משיב להם בקיצור נמרץ ובנחישות הדעת. תשובתו בשני המקרים מנוסחת בדיבור עקיף המנצל דימויי אבן - תנורי פסחים ואבן הטועים. האבן האחת רכה ועלולה להתקלקל, ואילו השנייה איתנה. תשובתו הראשונה חיובית, לשביעת רצונם של שואליו, ואילו השנייה כנראה שלילית – למורת רוחם. צ' כגן כבר העירה לנכון,12 שבאשר למצב הגשמים היורדים ללא הפסק, המשנה משאירה את הבעיה בעינה. גשמי ה"ברכה" ממשיכים לרדת ואינם פוסקים, וממשיכים לאיים על העם. חוני הגיבור בעיני שואליו בראשונה נותר עכשיו, בסצינה השלישית, מרוחק מהם ומדרישתם, כולו בדידות. אמנם במענהו השלילי קיים חוני את ההלכה שנמסרה בראש המשנה, שאין מתריעים על רוב גשמים. שימו לב, שאין הוא מנמק את סירובו בטעם הילכתי זה, אלא עונה בעקיפין כבתחילה, ומניעיו אינם מפורשים.

אף יחסיו של חוני עם שני הגיבורים האחרים של הסיפור, הקב"ה ושמעון בן-שטח, מורכבים ומתוחים. הערצתו של שמעון בן-שטח לחוני היא מסויגת למדי. אכן, חוני הצליח להביא את הגשמים המיוחלים, וזה שכבר קלו כל הקיצין. ולמרות זאת, אין דרכו של חוני מקובלת כל עיקר על שמעון בן-שטח, ודינו אחד הוא בעיני שמעון – "צריך אתה לנדות". אולם הצלחתו החלקית של חוני איננה יכולה להתפרש אחרת, בעיני שמעון, מהסכמת הקב"ה להפצרותיו של חוני. אי-אפשר להגן על כבודו של מלך שלכאורה כבר מחל בעצמו על כבודו.

אין ספק, שאף הקב"ה בסיפור מסויג מאוד ממאמציו של חוני לאלצו להביא גשם. תפילתו הראשונה של חוני נהדפת בשתיקה רועמת. הפצרותיו הבאות, על עוצמתן הנוראה, זוכות לתשובות מתחכמות מאת הקב"ה. פעם כפעם מסרב הקב"ה למלא אחרי רצונו של חוני ובמקומו ממלא במדויק, באופן מילולי, את הבקשה. אפילו גשמי ברכה שיורדים סוף סוף נהפכים חיש מהר ל"רוב גשמים" – ברכה שצרתה בצידה. אף כאן אין פורקן למתח העצום הגלום ביחסים בין חוני להקב"ה.

ניתוח הדמויות מלמדנו, שחוני נתפס כאדם אלוהי רב השפעה, שסגור ומסוגר בתכונתו זאת, הן כלפי בני-אדם הן כלפי אביו שבשמים. אמנם כן, חוני נותר לבדו במעגלו.

כעת נפנה למלים המנחות בסצינות ב' וד'. כבר ראינו בסצינות א' וג' שהמספר טורח לנסח את תשובתו של חוני לעם באותו מטבע של דימויי אבן: "צאו והכניסו תנורי פסחים" מול "צאו וראו אם נימחת אבן הטועים". נראה שגם בסצינות ב' וד' ישנו דימוי שחוזר על עצמו וטומן בחובו מסר מפתיע הנמצא עמוק בריקמי הסיפור.

הדימוי של חוני בסצינה הראשונה הוא, כעדותו שלו, "כבן בית".12א

שמעון בן-שטח חוזר על דימוי מעין זה באומרו, שחוני נראה בעיניו "כבן המתחטא על אביו". הבן, בן הבית, נמצא בקירבת אביו, ובזכות הקירבה היתרה מחולל את התפנית שעד עתה, עונת הפסחים, בוששה לבוא. יש להניח, שננקטו מכבר כל האמצעים המפורטים בפרקים הראשונים של מסכתנו והגענו לשלב האחרון בתהליך: "היחידים חוזרים ומתענים עד שיצא ניסן" (משנה תענית ספ"א). ובכן, עוגתו של חוני היא הזירה, מקום המפגש שלו עם הקב"ה. מעוגתו נשמעת תפילתו וזוכה לתשובה חיובית בחלקה. אם תרצו – ודומה שזה אחד מעיקרי האגדה הזאת – עוגתו של בן הבית היא היא ביתו של אביו. בעוגתו דורש חוני רחמים על בניו של הקב"ה (האחרים!).

הפסוק משמות ל"ג, יט מהדהד ברקע: "וחנותי את אשר אחן ורחמתי את אשר ארחם".

תפקיד זה של בן הבית, כפי שתיארנו אותו, עומד בניגוד חריף לתפקידו של הר הבית המתואר בסיפור זה. העם רואים בהר הבית מקלט פיזי גרידא, מקום גבוה או, כפירוש הירושלמי, מקום מקורה.13 ואילו בימים עברו המקום ההוא מילא תפקיד רוחני מובהק בבקשת הגשם ובתשועת ישראל מצרותיהם:

להיות עיניך פתחות אל הבית הזה...
לשמע את התפלה אשר יתפלל עבדך
אל המקום הזה... בהעצר שמים ולא יהיה
מטר כי יחטאו לך והתפללו אל המקום
הזה והודו את שמך ומחטאתם ישובון
כי תענה ואתה תשמע השמים... ונתת מטר על ארצך...

(מל"א ח', כט, לה-לו).

בן הבית תפס את מקומו של הר הבית! מוקד הקדושה, ריכוז נוכחות האל בעולם, עובר מן מקום הקודש לאדם הקדוש.

בסיפור זה נשתמר, כמסיח לפי תומו, מעבר רעיוני שפקד את העמים בשלהי העת העתיקה. על מעבר זה הרבו החוקרים לכתוב באחרונה, ונסתפק בשניים מראשי המדברים. פ' בראון כותב:

In the popular imagination, the emergence of the holy man at the expense of the temple marks the end of the classicl world.14

ג' סמית, החולק על תיארוכו את התופעה, מתאר אף הוא את המעבר הזה השייך, לדבריו, למאה או מאתיים לפני הספירה:

…The temple is the chief locus of revelation… all of these have been relativized in favor of a mobile magician with his equally mobile divinity.15

בראון עצמו איתר את התופעה הזאת בשלהי העת העתיקה, עד המאה הה' לספירה. אין כאן עניין לחורבן המקומות הקדושים, אלא להיחלשותם בדמיונו של העם ולעליית כוחם של אנשי הקודש בתודעת העם.

התפנית הזאת מוצאת ביטוי הולם בתדמית העצמית של חוני, הרואה את עצמו כבן בית, ובעיני שמעון בן-שטח הרואהו כבן המתחטא לאביו. סיום דבריו של שמעון בפסוק ממשלי כ"ג, כה: "ישמח אביך ואמך ותגל יולדתך" מעצים את הדימוי של בן ובן בית, וניתן לפרשו בכמה דרכים. התקבולת שבפסוק נתפסת כייתור האומר דרשני.16 זאת אומרת, שאפשר וצריך לפרש אחד משלושת המרכיבים: אבא, אמא, יולדת, פירוש חדש. כך בירושלמי, למשל, דורשים יולדת כאומה, והפסוק מתפרש כאומר ישמח אביך, אמך ואומתך.17 עצם הסיום בפסוק דורש הסבר. אולי דרכו בעל המשנה ממתן אותו קשר של "אבא-בן" בין חוני להקב"ה ומחזירו לממדיו הטבעיים. מה שמקשה על פירוש זה הוא הופעתם של שלושה בעלי שמחה בפסוק, כשיטת חז"ל, אבא, אמא ויולדת. האם יש כאן שוב רמז להיותו כבן אצל אביו שבשמים? די לנו בכך שהפסוק ממשיך את המנגינה של "בן", המנגינה המרכזית כל כך לסיפור.

ובכן, דרך התמקדות במבנה הסיפור ובמלים המנחות, המופיעות בצלעים השונים של הסיפור, גילינו את החשיבות שבדימויו של חוני כבן-בית. ביתו של הקב"ה הוא למעשה אצל בן ביתו, בעוגתו, אבל שלום בית אין בעוגה.

II

סיפורי הנכדים המסופרים בבבלי תענית כג, א-ב, באים לערער עד היסוד את שארית האמונה הזאת באיש הקדוש המחולל ניסים, וביחוד הבאת גשמים. לשם כך "ממשיכים" את הסיפור של חוני ו"מעדכנים" אותנו בפעולותיהם של נכבדיו מביאי הגשם. נראה עד היכן טרח הבבלי לנצל אותם הסממנים הספרותיים שהצבענו עליהם במשנה והפכם לקטרוג על דמות האיש הקדוש נוסח חוני. והנה סיפורו של אבא חלקיה, בן בנו של חוני המעגל, לפי גירסת כתב-יד מינכן18:

בר בריה דחוני המעגל אבא חלקיה שמיה
זימנא חדא שדרו רבנן זוגא דרבנן לגביה
למיבעי רחמי אמיטר' אזול לביתיה ולא אשכחוה דפריק19 בדברא יהבו ליה שלמא ולא אסבר להו אפי בפניא כי אתא נקט ציבי אחד כתפיה וגלימא אחד כתפיה כל אורחא לא סיים מסאניה כי מטא למיא סיים מסאניה כי מטא להיזמי והיגי דלוי ללבושי' כי מטא למתא נפק' דביתהו לאפיה כי מקשטא כי מטא לבבא עיילא איהי ברישא והדר עייל איהו יתיב כריך ריפתא ולא אמ' להו לרבנן כרוכו ריפתא פלגי ריפתא יהב לקשישא חדא לזוטרא תרתי אמ' לדביתהו ידענא דרבנן אמיטרא קאתי קום מסלוק לאיגרא וניבעי רחמי איפשר דמרצי הקב"ה ואתי מיטרא קאי איהו בהאי זיותא ודביתהו בהאי זיותא קדים סליק עננא אזיותא דביתהו נחית אתי מיטרא אמ' להו אמאי אתו רבנן אמרו רבנן שדרו לגביה דמר למיבעי רחמי דליתי מיטרא אמ' להו ברוך המקום שלא הצריך אתכם לאבא חלקיה אמרו ליה ידענא דמיטרא מחמת מר אתי אלא לימא לן מר הני מילי דתמיהא לן כי יהבנ' לך שלמא מאי טעמא לא אהדר לי מר אפיה א"ל אגיר יומא הואי אמינא לא איפגר ומאי טעמא דרא מא ציבי אחד כתפא וגלימיה אחד כתפיה א"ל טלית שאולה הות להני שואלה ולהני לא שואלה לי מאי טעמא כל ארחא לא סיים מסאני כי מטא למיא סיים מסאני א"ל כל אורחא חזינא למיא לא חזינא מאי טעמא כי מטא להיזמי והיגי דלייה ללבושיה אמ' האי מעלה ארוכה והאי לא מעלה ארוכה מאי טעמא נפקא דביתהו דמר לאפיה כי מקשטא שלא אתן עיני באשה אחרת ומאי טעמא עיל' איהי ברישא ומר עייל אבתרה אמ' להו דלא בדיקיתו לי ומאי טעמא לא אמ' לן מר כרוכו ריפתא דלא נפיש ריפתא ואמינ' לא אחזיק בהן ברבנן טובת חנם ומאי טעמא יהיב חד לקשישא ותרתי לזוטרא אמינא האי קאי בביתא והאי קאי בבי כנישתא ומאי טעמא קדים ענני בהאי זיותא דהות קיימא דביתהו לזיותא דמר משום דאיתתא שכיחי בבית' ומקרבא אהנייתא.

תרגום:

בן בנו של חוני המעגל, אבא חלקיה שמו. פעם אחת שלחו רבותינו זוג של רבנים אצלו לבקש רחמים על הגשם. הלכו לביתו ולא מצאוהו: מצאוהו שהיה עודר בשדה. נתנו לו שלום ולא הסביר להם פנים. לפנות ערב כשבא, לקח את הזרדים על כתף אחת והגלימה על כתיפו השנייה. כל הדרך לא נעל נעליו. כשהגיע למים נעל נעליו. כשהגיע לקוצים הרים את לבושו. כשהגיע לעיר יצאה אשתו לפניו כשהיא מקושטת. כשהגיע לשער נכנסה היא ראשונה, ואחר הוא נכנס. ישב לאכול, לכרוך את הפת, ולא אמר להם לרבותינו אכלו. חלק את הפת, נתן לגדול אחד ולקטן שנים. אמר לה לאשתו: אני יודע שרבותינו באו בגלל הגשם. נקום ונעלה לגג ונבקש רחמים אולי יתרצה הקב"ה והגשם יבא. עמד הוא בפינה זו ואשתו בפינה אחרת. קדם עלה ענן מעל לפינתה של אשתו. ירד בא הגשם. אמר להם מדוע באו רבותינו? אמרו: רבותינו שלחו אצל האדון לבקש רחמים שיביא את הגשם. אמר להם: ברוך המקום שלא הצריך אתכם לאבא חלקיה. אמרו לו: אנו יודעים שהגשם מחמת האדון בא אלא יאמר לנו האדון אלה הדברים שתמוהים לנו.

כשנתתי לך שלום מה הסיבה שלא החזיר לי האדון פניו?
אמר לו: שכיר יום הייתי. אמרתי (לי) לא אתבטל.
ומה הסיבה שהאדון נשא את הזרדים על כתף אחת ואת הגלימה על הכתף השנייה?
אמר לו: טלית שאולה היתה. לאלה שאולה לי ולאלה לא שאולה לי.
מה הסיבה שכל הדרך לא נעל נעליים, כשהגיע למים נעל נעליים?
אמר לו: כל הדרך אני רואה, במים איני רואה.
מה הסיבה שכשהגיע לקוצים הגביהו ללבושו?
אמר זה מתרפא וזה איננו מתרפא.
מה הסיבה שיצאה אשתו של מר לקראתו כשהיא מקושטת?
שלא אתן עיני באישה אחרת.
ומה הסיבה נכנסה היא ראשונה והאדון נכנס אחריה?
אמר להם: שאינכם בדוקים לי.
ומה הסיבה לא אמר לנו האדון אכלו?
שאין הרבה לחם ואמרתי (לי) לא אחזיק בהם ברבותינו טובת חינם.
ומה הסיבה נתן האדון אחד לגדול ושנים לקטן?
אמרתי (לי) זה עומד בבית וזה עומד בבית הכנסת.
ומה הסיבה שהעננים הקדימו בפינה שאשתו עמדה (שם) לפינה של מר?
משום שהאשה מצויה בבית ומקרבת (הנאתם) את ההנאה.

הסיפור בנוי חידה בתוך חידות. הרבנים משתאים לדעת פשר הדברים התמוהים שעושה אבא חלקיה לא פחות ממה שרוצים לבקש ממנו להתפלל בעד הגשמים. כוחן של חידות בכך שמה שנראה מנוגד לשכל הוא בעצם תכלית השכל, למי שמשכיל לפתור אותן. הסוג הספרותי נבחר בקפדנות ללמד את מוסר ההשכל של הסיפור כבר מן ההתחלה. עצם חיפושם של הרבנים את אבא חלקיה הוא מוטעה ביסודו. מה שנראה להם טבעי ומתבקש, הוא היפוכה של האמת. מה שנראה להם הפוך ומנוגד לשכל הוא הדרך הנכונה. העיקר, לפי המספר, הוא חיפוש במעשיו של האדם ולא בקשת אדם מסוים. בזכות מעשי החסד של אשתו ותפילתה יבואו הגשמים. אבא חלקיה מלמדם לקח זה צעד אחרי צעד בהעמידם על האפשרות של חסידות הטמונה בכל צעד ושעל. זוג הרבנים היו צריכים לראות ולהבין פשר מעשיו מאליהם וסימן רע הוא להם שאינם יורדים לסוף דעתו. אבא חלקיה מלמדם פרק בהלכות אבק גזל וצניעות. וכך מנוסחות הלכות אלו בלשון הרמב"ם20:

דברים קלים בעיני רטב האדם ונמצא
חוטא והוא ידמה שאין זה חטא ואלו הן:
האוכל מסעודה שאינה מספקת לבעליה
שזה אבק גזל הוא... המשתמש בעבוטו של
עני... המסתכל בעריות... והחושד בכשרים...

אין ספק, שדמותו של אבא חלקיה, נכדו של חוני המעגל, בן בנו, היא זו של אדם המקפיד בקטן ובגדול. אבל יש לשים לב, שהגשמים מקדימים לבוא דווקא מפינתה ומפנייתה של אשתו שאין לה קשרי דם עם חוני, הסבא המפורסם. כאן מתגלה המספר בכל עוצמתו כשביקורתו על ה"רבנן" מבצבצת מבין שורות. הרי המקום ראשון שחיפשו את אבא חלקיה הוא בביתו ולא אשכחהו, לא מצאוהו. הפנו עורף לבית וחיפשו את גיבורם בשדה. כבר בצעדים ראשונים אלה טעו הרבנים. חתימת הסיפור לימדה באופן חד-משמעי שדווקא בבית נמצאת הישועה. זו טעותם הראשונה, ועליה עומדים רק באחרונה! מפתח הגשמים נמצא לא בהר הבית ולא בבן בית אלא בביתו של כל אדם, במעשה החסד של דביתהו, של אשתו. לא בכדי חוזר הסיפור כאן לאחת ממלות המפתח של המשנה. דרך משחק המלים "דביתהו" / "שכיחא דביתא" הוסט מקום הקדושה שוב למקום חדש – ביתו של כל אדם הנוהג בקדושה. לא בית המקדש אלא בית מקדש של הדיוט יביא גשמים. התנהגותם של בני אדם רגילים, אשתו של אבא חלקיה, מסוגלת להביא גשמים לא פחות ממשפחה סגולית של בית חוני. מפתחות הגשמים מסורים בידי האדם הנוהג בקדושה.

לא די בכך שהמסר הכללי ורוחו של הסיפור מנוגדים לסיפור במשנה, אלא שהמספר בגמרא דואג להתריס על מעשיו של חוני דרך עיצוב הפרטים בסיפור שלו. דרכם של אבא חלקיה ואשתו כולה צניעות וענווה. עולים לבדם לגגם בתקווה ש"איפשר דמרצי הקב"ה ואתי מיטרא". שחצנותו של חוני (בלשון הירושלמי: "שלא בא בענוה") מפנה מקומה לענווה יתירה ולתפילה צנועה של נכדו ואשתו. אבא חלקיה אפילו טוען במהלך הסיפור באירוניה נוצצת "למיא לא חזינא". סבא שלו חשב שידע למדוד בשעלו תוצאות המים שיביא (תנורי הפסחים), ואילו בן בנו מודה שאינו מנווט היטב במים.

המעגל של חוני נסגר אחת ולתמיד. לא הר הבית ולא בן הבית מביאים גשמים אלא ביתו של האדם המשופע במעשים טובים. לא חסרה כאן נימת ביקורת על אותם רבנים ששולחים שניים מתוכם לבקש גשמים מאבא חלקיה. אבל חלקיה הופכם לתינוקות של בית רבן הזקוקים לפירוש רצוף למעשיו של אדם הנוהג בקדושה. ביקורת עקיפה זו מפנה מקומה לביקורת ישירה יותר המשתמעת מן הסיפור האחרון בשרשרת, וגיבורו בן בתו של חוני, חנן הנחבא.

חנן הנחבא, בר ברתיה דחוני המעגל כי היה צריך עלמ' מיטרא משדרי רבנן ינוקי דבי רבה לגביה ואמרי ליה אבא אבא הב לן מיטרא אמ' לפניו רבונו של עולם עשה בשביל אילו שאין מכירין בין חנן לאביהם שבשמים אתי מיטרא ואמאי קרי ליה חנן הנחבא שהחביא עצמו בבית הכסא.

תרגום:

חנן הנחבא בן בתו של חוני המעגל. כשהעולם היה צריך גשם שלחו רבותינו תינוקות של בית רבן אצלו ואמרו לו אבא אבא תן לנו גשם. אמר לפניו: רבונו של עולם עשה בשביל אילו שאין מכירים בין חנן לאביהם שבשמים. בא הגשם. ומדוע קוראים לו חנן הנחבא? שהחביא עצמו בבית הכסא.

הפעם, הרבנים שולחים ילדים לחלות את פני חנן. תפילתו היא כחרב הפיפיות. מחד גיסא, הוא עותר להקב"ה בזכותם של אלה שעומדים לפניו שאינם יודעים להבחין בין חנן לאביהם שבשמים (או כגירסת הדפוס: "בין אבא דיהיב מיטרא לאבא דלא יהיב מיטרא" [בין אבא שנותן גשם לאבא שאיננו נותן גשם]). בזכות תמימותם של התינוקות, מכל הבחינות, יבואו הגשמים. מאידך גיסא, ביקורת נוקבת נמתחת על הרבנים כאן, שולחיהן של התינוקות, ובוודאי גם על הגיבורים של הסיפור הקודם על אבא חלקיה. הם, בוודאי היו צריכים להבין מעצמם לאיזה אבא עליהם לפנות.

אף כאן בולט הדימוי של אבא ובן, אבל כוחו בכך שהוא הופך את המשמעות של המשנה וסותרה. המסר הגלום במשנה, על אף הביקורת שבה, נשאר שיש ויש בן בית שמסוגל לדרוש יותר מהקב"ה. העם מחפש את ה"בן" הנכון. המסר של הסיפור האחרון של אבא חנן מחזירנו בכוח רב לכתובת הנכונה. אנשים צריכים להבחין בין אבא שאיננו נותן גשם (בן הבית) לבין אבא שבשמים, שהוא עיקר, הנותן גשמים.

דמותם של אבא חלקיה המצטנע וחנן הנחבא (מתוך צניעות או ענווה)20א עומדת בניגוד ברור לפומביות של סבם. אף כאן, בסיפור הקצר על אבא חנן, הסממנים אבא/בן + בית חוזרים כבתחילה. שני פירושים ניתנו על-ידי המפרשים לסיום המשונה הזה. האחד, שדרכו של חנן היתה לנהוג צניעות יתירה בבית-הכיסא (ע' ברכות כג, ב). השני, שהסתתר בבית-הכיסא כדי שלא יבקשו ממנו להתפלל על הגשמים. (ע' קידושין פא, ב: טשא נפשיה בבית הכסא). הפירוש הראשון מדגיש את צניעותו של חנן המתאים לחסידותו של "בן דודו", אבא חלקיה. לפי הפירוש השני, כל הסיפור בא להביע את רתיעתו של חנן מעצם הבקשה מבשר ודם להתפלל עבור גשמים. אם כך, אין ניגוד חריף יותר לדמותו של חוני מהתנהגותו של נכדו.

לסיכום – שני הסיפורים בבבלי21 קוראים תגר על הדגשים שבאו לביטוי בסיפורו של חוני במשנה. שרשרת ספרותית זו מן המשנה ועד לבבלי היא משוכללת ומרשימה וחושפת בפנינו פרשה מרתקת בתולדות המחשבה הדתית והתפתחותה. מגמתו של הבבלי נראית בעליל כנסיון לעדן ולמתן את דמותו של האיש המיוחד המביא גשמים. המבקשת כנראה להניא את העם מהזדקקות לו. לא פחות מפתיעה ההתפתחות הגלומה בתוך המשנה עצמה המצביעה על המוקד העובר מן מקום הקודש לאדם הקדוש. התחנה האחרונה של קדושה היא בביתו של אדם – לפי הבבלי, על שולחנו-מזבחו, ובמעשה החסד של אשתו.

הערות:

* שיחות עם שני ידידים, בארי צימרמן ויהושע לוינסון, עזרו לי ללבן את רעיונותי כאן.

1. ביבליוגרפיה נבחרת לסיפור חוני:
א. גד בן עמי צרפתי, "חסידים ואנשי מעשה והנביאים הראשונים", תרביץ כו (תשי"ז): 148-126.
ב. א"א הלוי, שערי האגדה2, תל-אביב 1982, עמ' 179-169.
ג. צפורה כגן, "עוגת חוני – דרכה של סטרוקטורה מיתית מספרות האגדה אל הספרות העברית החדשה", ספר היובל לשמעון הלקין, ירושלים, תשלה, עמ' 501-484.
ד. א' אדרת, "הסיפור בספר האגדה", עלי שיח 3 (1976): 181-170.
ה. A. Buchler, Types of Jewish Palestinian Piety from 70 B.C.E. to 70 C.E. (N.Y., 1968), p. 196-264.
ו. J. Goldin, “Honi the Circlmaker”, Harvard Theological Review 56 (1963): 233-237.
ז. W.S. Green, “Palestinian Holy Men. Charismatic Leadership and Rabbinic Tradition”, ANRW II 19.2: 619-647.
2. כגן, הנ"ל (הערה 1).
בהקשר ספרותי יש לציין עוד לאגדה המקבילה בשוח"ט כב, יד על האילה "החופרת גומא ומכנסת קרניה לתוכה וגועה", וביחוד המשך האגדה, ע"ש.
3. ביכלר וגרין (הערה 1).
4. במחקרים נעשה צעד לא ממצה בכיוון זה.
5. הלוי דן בטוב טעם באחד משני סיפורי הנכדים, ומקום רחב הניח לנו להתגדר בו.
6. המלים "שלעולם" תלויות בין השיטין וחסרות גם כן בכת"י לו. העדרן יוצר זיווג ספרותי יפה בין רבונו ובניך. שים לב שהתפילה פותחת, אחרי ההפניה, ב"בניך" וחותמת ב"בניך".
7. "הרגיל בכ"י המשנה". י"נ אפשטיין, מבוא לנוסח המשנה, כרך ב', עמ' 1236.
8. אפשטיין הנ"ל, שם.
9. בכת"י לו גורסים "עד". אבל שם ה"על" השנייה במשפט נתחלפה ב"את".
10. ע' הערות ר"ח אלבק בהשלמות ותוספות למסכת תענית, עמ' 494. וע"ע דיונו הלשוני של י' קוטשר, ערכי המילון החדש לספרות חז"ל א, אמ' 25 והערות 138-137 שם, המשווה טעה-שכח.
11. ע' לאחרונה מ' מורשת, לקסיקון הפועל _רמת-גן 1980), 163-162, המתרגמו "התפנק אצלו", בדומה לערוך ע' חט שמביא שפע מקורות שעניינם עונג. עיין גם מקורותיו של מורשת. אין להתעלם מההוראה בשי"ר, ה', ד: "ודודי חמק עבר נתחטא נתמלא עלי עברה, ושם ז', יג שקרובה יותר ל"התרגז", ואולי אף כאן הוראתה כך.
12. כנ"ל הערה 1, עמ' 491-490.
12א. "בן בית" סובל שני פירושים: 1) בן של המשפחה או 2) עבד נאמן (לאחרון ע' הלוי [הע' 1], עמ' 169). נדמה לי, שכאן העניין דווקא בבן משפחה מדובר, כהוראתו בפעם אחרת במשנה שבועות, ז, ח ע"ש. ועי' קה"ר ב, ח: "ובני בית היה לי זה רוח הקדש".
13. ירושלמי תענית פ"ג הי"א 10, ד: "הדא אמרה הר הבית מקורה היה".
14. Peter Brown, The World of Late Antiquity (London, 1971), p. 102 ff. Quoted in Jonathan Z. Smith, Map is not Territory (Leiden, 1978), pp. 186-187.
15. סמית הנ"ל (הע' 14), עמ' 189.
16. ע' ירושלמי תענית פ"ג הי"ב סז, א ששואל "מה ת"ל יולדתך...". ואחת התשובות היא "כשהוא משמחה בכפליים".
17. ירושלמי, שם.
18. תלמוד בבלי כתב יד מינכן (95) מהדורת צילום פקסימלי הוצאת קדם (ירושלים, תשל"א) כרך א', עמ' 253. יש להשוות גם כן למהדורה הביקורתית של צ' מלטער, מסכת תענית, הוצאת קדם, ירושלים תשל"ג עמ' 102-99.
19. צ"ל דרפיק. לא תיקנתי את כל השיבושים בכת"י זה. ועיין מהדורתו של מלטער.
20. משנה תורה ה' תשובה פ"ד ה"ד.
20א. ע' ייחוסי תנאים ואמוראים (ירושלים תשכ"ג): שמח-שמט.
21. ניתוח המקבילה לסיפור אבא חלקיה בירוש' תענית פ"א סה"ד (סד, סע"ב) קובע ברכה לעצמו. עיון קל בירושלמי מלמד כמה טרח הבבלי לעצב את הסיפור כפי שהראינו. (תודתי לד"ר עפרה מאיר שהעמידתני על כך ושניאותה לקרוא את המאמר לפני הגהתו האחרונה).


ביבליוגרפיה:
כותר: מוקדי קדושה משתנים : חוני ונכדיו
מחבר: הירשמן, מנחם
שם : טורא : אסופת מאמרי הגות ומחקר במחשבת ישראל
תאריך: תשמ"ט -
הוצאה לאור : הקיבוץ המאוחד
בעלי זכויות: הקיבוץ המאוחד
הערות: 1. בשער: המרכז ללימודי יהדות, אורנים.
2. יוצא לאור בסיוע קרן "שיח לוחמים".
הערות לפריט זה:

 יאה להקדיש מאמר זה לפרופסור שלמה גרינברג שהשכיל לשלב את המשתנה והקיים למכלול קדוש אחד.

תולדוט אתר ההיסטוריה מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית