מאגר מידע

  עזרה
לעמוד הבית מאגר
חיפוש
סמנו וחפשו במאגר
עזרה לעמוד הבית מאגר עזרה לעמוד הבית מאגר

קדיש

12א. קדיש (נספח)

ספרות: לנדסהוט, ס' בקור חולים, עמ' 59 ואי': בער, עמ' 130-129, 153, 588: ק. קוהלר. MGWJ כרך ל"ז, 1893, עמ' 492-489: ברלינר ב', עמ' 4 ואי': JE כרך ז', עמ' 401 ואי', ערך 'קדיש'.
J. Obermayer, Modernes Judentum im Morgen. und Abendlande, 1907, p. 91 f.:D. de Sola Pool, The old Jewish Aramaic prayer, The Kaddisch, Leipzig 1909[= The Kaddish 3], New York 1964: Judisches Volksblatt, Jahrg. I, Breslau 18889.

(1)

ה'קדיש' משמש, כפי שמתחוור מהזכרתו החוזרת-ונשנית, סיום אם לכל התפילה כולה אם למדורות החשובים שלה, וכן לסיום קריאת-התורה: מלבד זאת היא תפילה הנאמרת מפי האבלים בסוף סדר-התפילה. אולם השימוש הליטורגי אינו הולם את משמעו הראשוני של ה'קדיש', והוא שהביא לא רק להוצאתו מידי פשוטו אלא גם להרחבת הטקסט שלו; אבל גם מלבד זה עברו על נוסחו הראשון הרחבות מהרחבות שונות.

(2)

גרעינו של ה" 'קדיש' היא הברכה 'יהא שמיה רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא', שממנה נשמע בבירור הד מדני' ב' כ: מקבילתה העברית נמצאת בתה' קי"ג ב ובברכה שהיתה נהוגה בבית-המקדש 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד'. כל הזכרותיו של ה'קדיש' בספרות התלמודית נאחזת במשפט זה ומפליגות בהערכת חשיבותו. 'יהא שמיה רבא' וכו' הוא בעיני חז"ל הימנון כל ההימנונים. התנא הראשון המזכיר פסוק זה הוא ר' יוסי בן חלפתא (150 לערך) בספרי דב' פיס' ש"ו (קל"ב ע"ב) ובבר' ג' ע"א: ואילו מבין האמוראים, רבא הוא המציין 'יהא שמיה רבא דאגדתא' כאחד מן הדברים שהעולם עומד עליהם (סוטה מ"ט ע"א).1 והנה מה שאנו מוצאים בלשונו של הלה כמושג אחדותי, רומז אל מוצאה של תפילה זו: מתחילה שימשה זו בסיומיהן של הדרשות באגדתא 2 (§29). כלל גדול היה שכל הדרשות צריכות להסתיים בדברי נחמה, היינו ברימוזים אל ימות-המשיח, והיו מן הדרשנים שסמכו לסיומים אסכטולוגיים אלה עוד תפילה קצרה. ייתכן שבראשונה לא היה נוסח קבוע לאותה תפילה אלא כל דרשן ניסח אותה כראות עיניו. ותפילה מעין זו, שפשטה ברבות הימים, היה ה'קדיש'. המשפט הראשון שבו מכיל את שתי הבקשות האסכטולוגיות על קידוש שם שמים ועל בואה של מלכות ה'. ולבקשות אלה שייכת הברכה 'יהא שמיה רבא מברך', או בנוסחה העברי 'יהי שמו הגדול וגו'' (בר' ג' ע"א). הקשר עם יחז' ל"ו-ל"ח, ובמיוחד עם לשון הפסוק ל"ח כג בולט לעין. זה גרעינו וזה משמעו המקורי של הקדיש. אין אנו יודעים באיזה זמן נוצרו הבקשות, ואולם הצורה הפשוטה מאוד של האסכטולוגיה, המבע התמים, וכן העדר כל רמז לחורבן הבית הם סימנים לקדמותן. הוסף על כך את הדמיות הנודעת עם תפילת 'אבינו שבשמים' הנוצרית, 3 ששלוש בקשותיה הראשונות על-פי נוסחו של מתי (ו' ט-י) מקבילות במלואן אל המשפט הראשון של קדיש. היוצא מכל אלה הוא שהגרעין של קדיש הוא עתיק מאוד. ונראה שלבד מן הבקשות הנ"ל ומן הברכה שייך למסד הראשון גם המשפט הארמי 'לעילא מן כל ברכתא וגו'', 4 שכן יש בו משום רמז ברור לדרשות באגדתא על סיומן האסכטולוגי ('נחמתא'). מתוך היאחזות זו באגדה מסתברת גם הלשון הארמית הנקוטה בקדיש,שהיא לשון דיבורם של החכמים. שהרי הקדיש לא נתחבר בלהג של לשון-העם5 אלא באותו ניב מלאכותי שאליו נזקקו בבתי-המדרש ושהוא ידוע מן התרגומים שזכו להכרה רשמית (§28). כשם שמסורת התרגום העתיקה מארץ-ישראל לבבל, כך גם הקדיש שמכורתו היא ארץ-ישראל, נשתמר ופותח תודות ליהודי בבל, ושם זכה גם להערכה כאחד מ'עמודי העולם'.

(3)

כתפילה ליטורגית אנו מוצאים את הקדיש לראשונה במקור ארצישראלי, במס' סופרים, שנתחברה ב-600 בקירוב: שם הוא בא בסיומה של קריאת-התורה (כ"א ו) בסמוך ל'ברכו' (י' ח) ובסיומה של התפילה (י"ט א). לאחר-מכן, בעמרם, השימוש הוא בדיוק כשימוש הנהוג בימינו. למטרות ליטורגיות אלה הורחב הקדיש. בסופו נצטרפה בקשה לקבלת התפילה 'תתקבל צלותהון' וכו': ואילו לפני 'ברכו' (§7), לפני קדושה-דסדרא (§10) ואחרי קריאת-התורה (§25) בשחרית וכן לפני העמידה בשאר התפילות שימש הנוסח הקדום של הקדיש בלי 'תתקבל'.6 אבל גם לחלק הראשון נוספו שתי הרחבות: הברכה הארמית 'יהא שמיה רבא' הושלמה על-ידי פאראפרזה עברית לאותו רעיון, וכן נוספה אחרי כל בקשה ההזמנה אל הקהל 'ואמרו אמן'. גם בקשר עם שבוע-האבל אנו מוצאים את הקדיש כבר בסופרים. שם מסופר שלאחר תפילת מוסף של שבת מבקרים בבית האבל, אומרים ברכה אחת ואחר-כך קדיש (י"ט יב).7 קרוב ביותר לשער שבהזדמנות מעין זאת נוספה לקדיש הקיים נוסחת הברכה 'יהא שלמא רבא'. אין לנו כל ידיעה מתי ועל-שום-מה נוסף לאחר-מכן עוד פעם אותו רעיון בלבוש עברי 'עושה שלום במרומיו' (הש' איוב כ"ה ב). בשעת פטירתו של חכם היו מרחיבים את תחילתו של קדיש במילים 'בעלמא דעתיד לאתחדתא', ואילו לאחר זמן נזקקו לנוסח זה רק בשעת ההלויה [וכן בקדיש שלאחר סיום לימוד מסכתא: אצל הרמב"ם ובתימן גם בכל 'קדיש דרבנן']. ואולם המשפטים המסיימים את קדיש-יתום ('יהא שלמא רבא' ו'עושה שלום במרומיו') סופחו גם לקדיש הליטורגי ועמדו בעינם בכל אמירת קדיש.

(4)

הסיבה לשימושו של קדיש בליטורגיה נעוצה בברכה הכלולה בו ובכך שפירשו את התיבות 'ברכתא שירתא תושבחתא' כמתיחסות אל התפילות. הוא נחשב כמתאים לטכס האבל בשל הבקשה האסכטולוגית שבראשיתו: קידוש שם שמים ותקומת מלכות ה' קשורים קשר הדוק, במיוחד אצל הנביא יחזקאל, עם תחיית המתים, ואין ספק שגם לשון 'נחמתא' פתרו בניחום אבלים. ובהקשרים אמיתיים אלה נאחז הדימוי המיסטי שייחס לאמירת קדיש כוח-פלאים לגבי החיים ולגבי המתים הש' שבת קי"ט ע"ב ותדב"א כ'), ולא זו בלבד, אלא אפילו לעניית אמן אחרי קדיש מייחסים כוח השפעה על גזירת דין של מעלה. לכך נתחבר עוד דימוי אחר, שהבנים חייבים לעשות לעילוי נשמות הוריהם. את האפשרות לכך תיתן להם השתתפותם בתפילת-הציבור ואמירתן של תפילות מסוימות בפני הציבור, ולפי האגדה המיסטית על ר' עקיבא8 במיוחד אמירת תשבחות כגון קדיש ו'ברכו'. ועדיין אין המדובר כאן אלא בקדיש הליטורגי, אולם בהדרגה נתפתח מכאן המנהג שלאחר פטירת ההורים אמרו הבנים קדיש במשך שנה אחת.9 מנהג זה מוצאו באשכנז ותחילתו בימי הרדיפות הגדולות. למחזור ויטרי עדיין זר הוא לחלוטין וגם ר' אלעזר מוורמס (1200 לערך) מתבטא עדיין בזהירות רבה בעניין הנידון. ואילו ר' יצחק אור זרוע 10 (1220) כבר מספר שבמדינת ביהם ועל נהר רינוס אומרים היתומים קדיש בסיום התפילה, ואילו בצרפת אין משגיחים בכך מי האומר אותו: הוא מגנה אדישות זו ומצביע על אותה גירסה של האגדה, שלפיה הציל ר' עקיבא אב אחד שנידון לייסורי גיהנום על-ידי שלימד את בנו קדיש וציוה עליו לומר אותו בבית-הכנסת. מאתיים שנה אחרי כן אנו מוצאים אצל ר' יעקב מולין בפעם הראשונה את המושג 'יארצייט' (יום-זיכרון), 11 היינו ציון יום השנה לפטירת ההורים על-ידי אמירת קדיש. המנהג של אמירת קדיש במשך שנת האבל ובימי השנה לפטירה נתקבל אחר-כך, לאט-לאט, על כינויו האשכנזי 'יארצייט', בקרב יהודי כל העולם. דינים מחייבים על כך אין אתה מוצא אף באחד מקובצי ההלכה הקדומים, לרבות שולחן ערוך: ואולם מה שנשאר רשות מבחינת ההלכה, נתקדש על-ידי הרגש הדתי: קדיש יתום נעשה אחד המנהגים הנפוצים ביותר בדת ישראל והשמורים בנאמנות הרבה ביותר. 12 מחאות נגד תפיסתו של הקדיש כמכשיר של ישועה לא חסרו מעולם.

(5)

מתוך דרכי השימוש השונות התפתחו שלושה סוגים של קדיש: קדיש שלם ('גמור, בתרא') נקרא קדיש הנאמר עם 'תתקבל' ועם 'יהא שלמא רבא', היינו בסיומה של התפילה: חצי-קדיש ('קדיש חסר, זוטא') מגיע רק עד 'דאמירן בעלמא'. וקדיש-יתום ('אבל') הוא קדיש שלם בלי 'תתקבל': הוא נאמר אחרי סיום התפילה, סמוך לאמירת התוספות המאוחרות כגון 'עלינו' וכו'. סוג מיוחד של קדיש זה [שהוא, למעשה, הקדיש בתפקידו המקורי] קרוי 'קדיש-דרבנן': אומרים אותו האבלים בסמוך לדרשה לימודית, והוא נוצר על-ידי שילוב 'על ישראל' וכו' לפני 'יהא שלמא רבא': גם תוספת זו אינה קודמת בוותקה בשום אופן לחתימת התלמוד. 13 הואיל והקדיש שימש בליטורגיה של בית-הכנסת, הונהגו גם תשובות-קהל לקדיש [דומה שהמענה של הקהל הוא דווקא חלק בלתי-נפרד מן הקדיש שלאחר הדרשה בציבור]. לפי ספרי, שם, צריך שהתפילה תיאמר כך, שאחרי המילים 'יהא שמיה רבא' יענה הקהל 'לעלם ולעלמי עלמיא': אולם לימים לא שמרו על מנהג זה אלא הקהל היה צריך לחזור על המשפט 'יהא שמיה רבא' כולו. כבר בתלמוד ייחסו המיסטיקאים לתשובה זו השפעה גדולה מאוד, ובמאות השנים שלאחר מכן הפליגו בהערכתה עד כדי כך שבכל התפילות התקינו נוסחת-תחליף למי שאינו יכול להשתתף בתפילת-הציבור ואינו יכול לשמוע את הקדיש הואיל והוא נאמר רק במניין, 14 ואף בנוסחה זו השכילו לשלב את המשפט 'יהא שמיה רבא'. על כך נוספה כתשובה אמירת-אמן חוזרת ונשנית אל הקהל: לא בכל המדינות נאמרה באותם המקומות, ומכאן [אולי] ראיה שהמנהג מאוחר כאן.

(6)

את הנוסח של קדיש אנו מוצאים לראשונה בשלמות בעמרם. אין צריך לומר שעל טקסט של תפילה מרובת-שימוש כזאת עוברים במרוצת הזמן גלגולים מגלגולים שונים, אולם מן הראוי לציין שבטקסט של מחציתו הראשונה, זו המכונה 'חצי-קדיש', חלו הרבה פחות חילופי-גירסאות מאשר בשנייה: ואף דבר זה בא ללמדנו שהמחצית השנייה היא תוספת מאוחרת. הטקסט של עמרם נשתמר באשכנז וברומי כמעט ללא שינויים, ואילו שאר המנהגים גורסים חילופים רבים. חילופים אלה לכל משפט ומשפט נאספו בקפדנות רבה אצל דה סולה פול, אולם כאן נזכיר רק את אלה שמשמעות כללית להם. הבקשה המשיחית שבתחילה פותחה במנהגי ספרד, רומניה ותימן פיתוח נוסף ובצורתה המלאה ביותר לשונה היא: 'ויצמח פורקניה [וישכלל היכליה] ויקרב משיחיה': המילים שהושמו בסוגריים חסרות עיתים במנהג זה עתים באחר: הרבגוניות בנוסחתו של הטקסט (פול, עמ' 38-26) מוכיחה [אולי] שמשפטים אלה הם הוספות מאוחרות. גם ב'יתברך', שהוא עצמו פיתוח של הברכה הקודמת לו, חלו חילופי סדר או התרבות-מה בשפע הפעלים הנרדפים, שהוא רב בלאו-הכי (פול, עמ' 54): 15 והוא הדין לגבי 'תתקבל' (פול, עמ' 65 ואי'). ואילו התוספות לשתי הבקשות האחרונות הן מרובות ביותר, שכן נעשו בהן עיבודים שיש בהם מן העיטור ומן ההרחבה (פול, עמ' 69 ואי': 75 ואי'): בספרד ורומניה מבקשים יחד עם 'חיים' עוד חסדים לרוב וכולם בלשון העברית, ובתוך טקסט שהארמית שולטת בו די בעובדה זו להוכיח שזוהי תוספת שבדיעבד. מועטים הן במספרם הן בחשיבותם הם החילופים ל'על ישראל' (פול, עמ' 89). אפשר לראות כחילוף מעין זה את 'על ישראל ועל צדיקיא' השאוב מן התפילה לעילוי נשמתם של הנפטרים, המכונה בספרד 'השכבה': בסידורי-תפילה רפורמיים 16 משלבים אותו בניסוח קדיש יתום, לפי שבכך ניתן לו קשר ישיר עם הנפטרים – קשר החסר בנוסח המסורתי.

(7)

בצד חילופי-הגירסאות יש להזכיר גם ההרחבות של הקדיש. בהתחלה, בבקשה על בוא מלכות ה' בקרוב, 'בחיי דכל בית ישראל', הוזכרו במיוחד בעלי המשרות העליונות. בידיעה קדומה על הכתרתו של ריש-גלותא בבבל 17 מסופר שבשעת התפילה החגיגית שולבה בקדיש הנוסחה 'בחיי נשיאנו ראש גלות ובחייכון ובחיי דכל בית ישראל'. בגניזה של קהיר נמצאו קטעים שמהם אנו למדים שמנהג זה נהג תדיר, היינו שבכל אמירת קדיש הזכירו את שמו של ריש-גלותא ויחד אתו את ראשי הישיבות הגדולות של בבל ושל ארץ ישראל: במקום אחד נאמר 'בחיי נשיאנו ראש הגולה ובחיי ראש הישיבה של גולה ובחייכון' וכו' ובמקום אחר 'בחיי אדונינו אביתר הכהן ראש ישיבת גאון יעקב ובחיי רבינו שלמה הכהן אב הישיבה ובחיי רבנו צדוק השלישי בחבורה ובחייכון' וכו'. ולא רק עד למאה הי"א נמשך מנהג זה אלא עוד מאה שנים לאחר מכן מסופר לנו שקהילות תימן הראו הערצתם לרמב"ם בהזכירם את שמו בקדיש: 'בחיי דרבנא משה בר מיימון' וכו'.18 אופיינית היא העובדה שתוספת זו נשארה עברית בתוך הטקסט הארמי. רבות יותר לאין ערוך הן התוספות בסוף, רובן פיתוחים של שלושת המשפטים האחרונים ורובן בלשון ארמית, המופסקת אמנם לעיתים קרובות על-ידי מילים עבריות. רוב התוספות 19 האלה נשתמר במנהג קוצ'ין: 1. 'תתבני קרתא' (טקסט אצל פול, עמ' 108). 2. 'תשלח אסותא'. 3. 'ייתין שמעין' (שניהם שם, עמ' 13, מס' 12). 4. 'תענו ותעתרו'. 5. 'תכתבו כלכם'. 6. פיסקה מחורזת 'יהי רצון' אחרי 'תתקבל' ולבסוף 'עושה שלום' ו'דכירין לטב'. גם בקצת קהילות ספרד אומרים בסיומם של חגים 'תענו ותעתרו'.

מאמרים נוספים במאגר המידע של פשיטא

הערות שוליים:

  1. המקורות מובאים כולם אצל פול, עמ' 8 ואי', והש' יעבץ, עמ' 82: בבר' ג' ע"א ההנחה היא ששומעים קדיש הן בבית-הכנסת והן בבית-המדרש.
  2. קדיש כסיום לדרשות אגדיות ראשונה אצל צונץ, דרשות עמ' 483 הע' 64, המביא את הביאור הזה משמו של רפופורט, אלא שהלה טועה ומבין 'נחמתא' כדברי נחמה לאבלים בעוד שהכוונה היא ל'נחמת-ציון' במובן הכללי. תפילה הדומה לקדיש היא, כפי שפול מציין בצדק, 'על הכול' לפני קריאת-התורה, עי' להלן § 30, סי' 1. [מסתבר, שגם תפילת 'על הכול' היתה מתחילתה מיועדת להיאמר אחרי הדרשה בציבור. על תפילות שלאחר הדרשה ותכונותיהן הצורניות הש' היינימן, עמ' 158 ואי': על הקדיש שם, עמ' 163, 169 ואי'. על 'הזמנה למענה' כאחת מתכונותיהן של תפילות אלו עיין שם, עמ' 169.]
  3. קדיש ו'אבינו-שבשמים': Klein, Der alteste christliche Katechismus, עמ' 256 ואי' = ZNW כרך ז', 1906, עמ' 34 ואי'. הסברו של קוהלר, המבקש ללמד סמוכין אל המסופר בחשמונאים ב י"ב לח ואי' אין לו על מה שיסמוך. [על זיקתה של תפילת 'אבינו שבשמים' שבברית החדשה לתפילות יהודיות קדומות עיין גם היינימן, עמ' 120 ועמ' 44.]
  4. 'לעילא מן כל ברכתא' מתקשר עם נחמ' ט' ה 'ומרומם על כל ברכה ותהלה'.
  5. הש' Dalman, Aramaische Grammatik (2), עמ' 26. את ההקשר המקורי מראה קטע המכיל טכסט ארוך יותר ומזכיר בעלי שררה בבליים, אצל ב. לוין, גנזי קדם ב', עמ' 47 ואי'.
  6. כל מקום שביקשו לסיים חטיבה מחטיבותיה של התפילה, כגון את הזמירות (§ 11), שימש לצורך זה קדיש.
  7. לסופרים י"ט ב עי' מיללר, עמ' 279. לפי פרקי דר' אליעזר י"ז באים האבלים אל בית-הכנסת. אשר לאופן קבלתם או שילוחם הש' דברי ר' עקיבא 'לכו לבתיכם לשלום' בסיום דברי תודתו על השתתפות בצערו לרגל פטירת בניו, מו"ק כ"א ע"ב: שמחות ח'. – בעלמא דעתיד לאתחדתא: סופרים, שם.
  8. תדב"א כ', הוצ' איש-שלום עמ' 120. האגדה על-אודות ר' עקיבא עי' תדב"א זוטא י"ז, הוצ' איש-שלום עמ' 23והערות המגיה, פול עמ' 102. נוסח חדש של אגדת ר' עקיבא אצל גינצבורג, גנזי שכטר א', עמ' 238 ואי'.
  9. לפי כל-בו סי' קי"ד אומרים האבלים קדיש במשך שנה תמימה: משך-זמן זה קוצר ל-11 חודש על-סמך הזוהר משום 'משפט רשעים בגיהנום י"ב חודש' (עדויות ב' י), והש' רמ"א לשו"ע יו"ד סי' שע"ו סעיף ד, וכן לויזון, מקור מנהגים, עמ' 136.
  10. או"ז ב' יא.
  11. עי' JE כרך ז' עמ' 63 ואי'. הכינוי האשכנזי יאהרצייט בא, כפי שמטעים ריגר, AZdJ שנה 78, עמ' 468, משימוש-הלשון של הכנסיה הקתולית.
  12. השפעה מיוחדת על התפתחות קדיש-יתום נודעה לתנועת האר"י, עי' לויזון, עמ' 138.
  13. פול, עמ' 107.
  14. קדיש ליחיד – תכופות אצל עמרם, אבל חסר תמיד בכתבי-היד, הש' עמ"מ ועמ"פ לאותם מקומות.
  15. את המלים הנרדפות אצל 'יתברך' מייחס בלוך, שם עמ' 264, להשפעת המקובלים. בסיומו של משפט זה המלים 'שמיה דקודשא בריך הוא' שייכות, כמובן, יחד: ספרד עונה כאן 'אמן', ואילו באשכנז תפסו, מאז המאה הי"ג, את המלים 'בריך הוא' כתשובה על 'דקודשא' והפרידו אותן ממנה, הש' או"ז ב', י' ע"א.
  16. בסדר התפילות של ה'טמפל' שבהמבורג ובפרנקפורט דמיין. קהילת הרפורמה שבלונדון גורסת קדיש בתרגום עברי.
  17. נתן הבבלי, שם עמ' 84, והש' שכטר בס' זיכרון לקאופמן, עמ' 54. נוסח עם הזכרת ראש-הגולה שר-שלום (800) נמסר גנזי-קדם, ג', עמ' 56. נוסח-קדיש אחר, מורחב בהרבה, עם הזכרת נושאי-המשרות הבבליים, ראש-הגולה עם הגאונים, פורסם MGWJ כרך ס"ח, 1924, עמ' 159 ואי' וגנזי-קדם ג', עמ' 54. והואיל ובתור גאון נזכר ר' צמח בן פלטוי מפומבדיתא (890-872) ור' צמח בן חיים מסורא (885-879), יש מקום להניח שהטכסים שלפנינו באים מן הזמן ההוא: וכיון שפומבדיתא נזכרת במקום הראשון, נראה שאותו קטע בא משם.
  18. רמב"ם, שו"ת הוצ' ליכטנברג, ג', ט ע"א, והש' MGWJ כרך מ"א, עמ' 215 ואי'. לאחר שמונה סיר הרברט סמואל לנציב עליון על פלשתינא (א"י), חזרו והנהיגו שם נוסח זה.
  19. ליט' עמ' 19. בשעת הלויה באה גם תוספת הפותחת 'תתכלי חרבא': רב האיי גאון הרשה את השימוש בה אפילו ביום חג, עי' וארנהיים, קבוצת-חכמים, עמ' 109.


ביבליוגרפיה:
כותר: קדיש
שם : התפילה בישראל בהתפתחותה ההיסטורית
מחבר: אלבוגן, יצחק משה
תאריך: 1988
הוצאה לאור : הוצאת דביר תל-אביב
בעלי זכויות: הוצאת דביר תל-אביב; אלבוגן, יצחק משה
הערות:  
הערות לפריט זה:

1. עשינו כל מאמץ לאתר את יורשיו של יצחק משה אלבוגן, אך ללא הצלחה.

תולדוט אתר ההיסטוריה מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית