מאגר מידע

  עזרה
לעמוד הבית מאגר
חיפוש
סמנו וחפשו במאגר
עזרה לעמוד הבית מאגר עזרה לעמוד הבית מאגר

ברכת הכהנים

ספרות: בער, עמ' 358 ואי': דושאק, עמ' 266 ואי': ברלינר א', עמ' 40 ואי': עמ"פ עמ' 284 ואי': JE III, 244 f .: Blessing, Priestly.

(1)

'ברכת-כהנים' היא בבחינת שריד מעבודת בית-המקדש: היא היתה חלק מקרבן-התמיד. בכל יום, בבוקר ובין הערביים, היו הכהנים, לפני הקרבת העולה, מברכים את העם בברכה הכתובה במד' ו' כד-כו. אותה שעה עלו הכהנים על 'מעלות האולם' שמעליהן נהגו לדבר אל העם, והשמיעו את הברכה: את לשון המשנה (סוטה ז' א) 'ברכת כהנים' מפרשת התוספתא (שם ז' ז) בזו הלשון: 'ברכת כהנים אלו שהכהנים אומרים על מעלות האולם'.1 בימי האמוראים שימש ככינוי למקום עומדם של הכהנים השם 'דוכן' הבא במשנה בהוראה אחרת: מכאן שכינו למעשה זה של הכהנים 'עלה לדוכן'2 (למשל שבת קי"ח ע"א), מלה שנשתמרה בלשון האשכנזית-יהודית עד היום הזה בצורה 'דוכענען' בשביל ברכת הכהנים. – בשעת הברכה היו הכהנים נושאים את ידיהם, כפי שכבר עשה אהרון בשעתו בעת חנוכת אוהל-מועד (ויק' ט' כב): ועוד בבן-סירא העברי (נ' כ) אנו קוראים 'נשא את ידיו', ואילו בספרות התנאית מקובלת מקובלת במקום זה הלשון 'נשא את כפיו', ומכאן שם-העצם 'נשיאת-כפיים' (ספרי במד' פיס' ל"ט, י"א ע"ב), המצוי מכאן ואילך בכל ספרות ההלכה. לבסוף בא בתלמוד הבבלי ובתרגום הכינוי 'פרס ידיו (ידו)' (למשל ת"י לבמד' ו' כג), הואיל והכהנים מפרסים את ידיהם בשעת הברכה. ברם יחד עם כל אלה מצוי גם הביטוי המקראי הפשוט 'ברך' מבמד' ו' כג ('הכהנים מברכים את העם', הש' משנה סוטה ז' ו ובבלי ל"ט ע"א), ובצד 'נשיאות3 (נשיאת) כפיים' נאמר תמיד גם 'ברכת כהנים'.

(2)

מעיקרה היתה ברכת הכהנים, כפי שצוין, חלק מעבודת בית-המקדש. לפי שמוסרת המשנה (תענ' ד' א) נאמרה הברכה לעיתים אפילו ארבע פעמים ביום, מלבד בשחרית ובמנחה גם בצהריים בשעת תפילת מוסף (הנקראת בתוספתא, שם, ד [ג] א 'חצות') וגם לקראת ערב בעת 'נעילת שערים'. דבר זה אירע ביום הכיפורים, בתענית-ציבור ובתפילת המעמדות (_ 34). כאן אנו מוצאים בפעם הראשונה ברכת כהנים שאינה מתלוית להבאת קרבן. מכאן שכבר בפני הבית הועתקה זו גם אל בתי-הכנסת שמחוץ לבית-המקדש (ב'מדינה' או ב'גבולין'): 'כשם שנשיאות כפיים במקדש כך נשיאת כפיים בגבולין' (תוספתא סוטה ז' ח: והש' ספרי-זוטא עמ' 250. 4 אמנם נקבעו כמה הבדלים: במקדש נאמרה ברכת-כהנים כולה בלא הפסק ('ברכה אחת') ובמדינה היו אומרים אותה 'שלוש ברכות' (מכאן לימים הלשון 'ברכה משולשת'), שביניהן הפסיק כנראה הקהל באמירת אמן: במקדש היו אומרים את השם ככתבו ובמדינה בכינויו: במדינה הכהנים נושאים את כפיהם כנגד כתפותיהם ובמקדש על-גבי ראשיהם (תמיד ז' ב: סוטה ז' ו: ספרי וספרי-זוטא לפסוק). אין ספק שבימי קדם היו הכהנים מתייצבים מעצמם בבוא תורם והיו אומרים את ברכותיהם: ואין זה נראה שהברכה היתה קשורה קשר אורגני עם העמידה. כל כהן בלא הבדל גיל היה כשר לנשיאת כפיים, בין שמשמרו היה משרת אותה שעה ובין שלא היה משרת: יצאו מכלל זה רק בעלי מומים, 5 ואף אלה לא לחלוטין ולא בלי חריגין (שלהי מס' מגילה).

(3)

עם חורבן הבית בטל המקום הראשוני לברכת-כהנים ולא נותר אלא המקום שאליו הועתקה, היינו עבודת בית-הכנסת. אף כאן חויבו בני אהרון לומר את ברכת הכהנים 6 (יר' בר' ה' ה-ו, ט ע"ד) וזו שולבה בתפילה. אימתי אירע דבר זה, אין לקבוע בבירור: כבר המשנה מניחה שברכת-הכהנים נאמרת בשעת העמידה-בקול (בר' ה' ד). תקנות מאותו זמן מצביעות אף-הן על שינוי במקומה של ברכת-הכהנים: בבית-המקדש לא היה צורך בתקנות כאלה כי מטרתן הושגה מכוח התנאים שהיו קיימים שם ממילא. ר' יוחנן בן זכאי תיקן שהכהנים יחלצו את סנדליהם בשעה שיברכו את העם (סוטה מ' ע"א), ר' יהושע בן לוי עמד על נטילת-ידיים קודם לברכה (שם, ל"ט ע"א), ר' אלעזר בן שמוע, בן-דורו הצעיר ממנו, דרש גם ברכה מיוחדת על המצוה (מגי' כ"ז ע"ב). מן הסתם היה זה באותו זמן בקירוב שבו הונהג כי בשעת אמירת הברכה יפרסו הכהנים את אצבעותיהם (הש' תרגום ירוש' לבמד' ו' כז), שהקהל יתייצב ממולם ('פנים אל פנים'), והיו זמנים שנכרכו בכך דימויים מוזרים בדבר הפעולה המגית הגלומה בברכה (הש' סוטה ל"ח ע"ב). ר' עקיבא אוסר להסתכל בכהנים בשעה שהם מברכים את העם (הש' חגי' ט"ז ע"א). 7 שוב אין הכהנים מתחילים מאליהם אלא שליח-הציבור צריך להקריא לפניהם את הברכה, ומנהג זה נשתרש עד כדי כך שהוא נחשב אפילו כהלכה מדאורייתא (ספרי פיס' ל"ט). אפשר שכבר אז הנהיגו ששליח-הציבור הוא המזמין את הכהנים להתייצב על דוכנם ולומר שם את ברכתם, 8 מכל מקום כך נהגו בימי האמוראים. האמוראים כבר מבדילים בין נוהגים שונים לפי מה שמצוי שם כהן אחד או כהנים רבים (סוטה ל"ח ע"א: יר' בר' ה' ה-ו, ט ע"ד). מלבד ברכת-המצוה הנזכרת, שנוסחה נמסר לנו לראשונה משמו של רב חסדא (סוטה ל"ט ע"א), מכיר התלמוד בקשה-שבלחש של הכהנים בשעה שהם עוקרים ממקומם ובקשה אחרת כשהם מסיימים את הברכה ומחזירים פניהם מן הציבור. גם הקהל לא רצה לעמוד בטל בשעת ברכת-הכהנים: לפיכך נקבעו פסוקים אחדים שעליו לאומרם בשעה שהכהנים נושאים את כפיהם. 9 אולם נחלקו דעות האמוראים על דרך אמירתם של פסוקים אלה, לפי שלא רצו שתופסק ברכת-הכהנים עצמה בצורה שאינה הולמת, והיו שביקשו לבטל את הפסוקים כליל, שכן 'כלום יש עבד שמברכין אותו ואינו מאזין?' (הש' יר' בר' א' א-ב, ב ע"ג: סוטה ל"ט ע"ב ואי'). מתוך שהונהגו פסוקים שונים, הלכו הדברים ונשתשבשו מאוד: בתקופה הבתר-תלמודית כבר היה כנגד כל מלה ומלה היוצאת מפי הכהנים פסוק לקהל: ואם כי הזהירו את הקהל לומר את הפסוקים רק בשעה ששליח-הציבור מקריא ולהאזין בשתיקה לברכת הכהנים – הרי למעשה יצא שמחמת קול הרעש של אמירת הפסוקים לא נשמעו דברי הברכה, וכל תוכחותיהם של פוסקים נודעים לא הועילו. תקלה לא פחותה מזו גרמה אימת החלומות הרעים שהיתה נפוצה בבבל. אחד האמוראים (בשנת 400 בקירוב) יעץ למי ששכח את חלומו לעמוד לפני הכהנים בשעה שהם מברכים ולומר תפילה שיהא חלומו לטובה או שאלהים בחסדו יסב אותו לטובה, ויסיים את תפילתו יחד עם ברכת הכהנים כדי ש'אמן' של הקהל יחול גם על בקשתו (בר' נ"ה ע"ב). גם תפילה זאת ('ריבונו של עולם חלום חלמתי וכו'') סופחה במרוצת הימים לברכת-הכהנים וכל המתפללים אמרו אותה לא פעם אחת בלבד אלא בסוף כל אחד משלושת הפסוקים. תקופה מאוחרת יותר, שעמדה תחת השפעת הקבלה, הנהיגה בסיומו של הפסוק השלישי תפילה ארוכה עוד יותר ('יהי רצון') 10 הקושרת קשר מוזר עם השם 'בן עשרים ושתים אותיות היוצא מפסוקים של ברכת-הכהנים'. כל המנהגים הפסולים הללו יכלו להתקיים רק בגלל זה שהכהנים שוב לא היו אומרים את ברכתם אלא שרים אותה בנעימות ומושכים בה שעה ארוכה. 11 ואולם בכך נתקפח משמעה הראשוני של הברכה מכל וכל, וזאת היתה אחת הסיבות שבעת החדשה קמו עליה עוררין נמרצים שהביאו תכופות לידי ביטולה או לידי פישוטה.

(4)

ברכת-הכהנים נאמרת בבית-הכנסת רק במניין (מגי' ד' ד). לפי התקנות הישנות צריכה היתה להתלוות אל כל עמידה שבקול, אולם כבר בזמנים קדומים צמצמו אותה לשחרית בלבד, ואילו למנחה נתבטלה (תענ' כ"ו ע"ב). יוצאות מכלל זה התעניות, שבהן התירו אותה לנעילה: בא"י נאמרה ביום-הכיפורים ארבע פעמים כמו בימי קדם, ואילו בבבל, ולפי זה גם בכל התפוצות, רק שלוש פעמים (חיל' סי' כ"ב). המנהג שהכהנים נושאים את כפיהם יום-יום, נשתמר רק בארצות-המזרח ימים רבים והוא קיים בתימן [ובא"י, בייחוד בירושלים] עד היום הזה 12. נראה שבאירופה פסק בימי חול עוד בזמן מוקדם מאוד, ככל הנראה משום שהתפילה היתה מתמשכת בשל כך יתר על המידה, ואפשר גם משום שלא תמיד היו כהנים מצויים בבית-הכנסת. לכן צמצמו בספרד את נשיאת הכפיים לשבת וליום-טוב ובשאר הארצות ליום-טוב בלבד. ואף בחגים היתה נשיאת הכפיים מוגבלת באשכנז לתפילת מוסף, וכשהתיר אותה ר' יעקב מולין (1400 בקירוב) גם לשחרית, היה בכך משום יוצא-מן-הכלל. הגבלה זו למוסף נשארה מאז בבחינת סוף-פסוק, ולא סטו ממנה אלא בימי בלבול-הדעת של השבתאות באמסטרדם: 13 אז נאמרה ברכת-הכהנים שוב, לכבוד ימות המשיח שבאו, מדי שבת בשבתו, ומנהג זה נשתמר שם בבית-הכנסת הפורטוגזי עד לימינו. אם אין כהנים בבית הכנסת, או במקומות ובתפילות שבהם לא הכהנים עצמם אומרים את הברכה, צריך שליח-הציבור לומר אותה בשעת חזרת-התפילה. בבבל וכן בכל תפוצות הגולה היה השליח-ציבור אומר אפוא את ברכת הכהנים לאחר דברי מבוא, ואילו בא"י 14 לא הותר לו לומר את הפסוקים עצמם אלא צריך היה להסתפק באמירת הפסוק המסיים 'ושמו את שמי' (במד' ו' כז). תחליף זה הונהג לכל אותן העמידות שבהן דין היה שיאמרו הכהנים את הברכה, כלומר תמיד לעמידות של שחרית ומוסף ובתעניות 15 גם למנחה וביום הכיפורים גם לנעילה: חלוקים הם המנהגים לגבי מנחה של יום הכיפורים.

(5)

מקום שם אומרים הכהנים עצמם את הברכה, הם עוקרים ממקומם כבר בתחילת ברכה י"ז 'רצה'. בימי קדם עשו זאת על-דעת עצמם ומאוחר יותר על-פי הזמנתו של שמש בית-הכנסת. באשכנז פותחים במקרה זה את הברכה הזאת לא רק ב'רצה' אלא גם בנוסחה העתיקה יותר 'ותערב'. לפי סעדיה אומרים 'רצה' רק במקום שיכולה להיאמר ברכת כהנים (שם). הברכה גופה משולבת בין הברכות י"ח וי"ט. מקום שם נמצאים כמה כהנים, מזמין אותם שליח-ציבור לומר את ברכתם, על-ידי הקריאה 'כהנים', אבל רבינו יעקב תם מחה נמרצות נגד הפסקה זאת בתפילה. לאחר שאמרו הכהנים את ברכת-המצוה לפי התקנה התלמודית, פותח שליח-ציבור בפסוקי ברכת-כהנים והם חוזרים אחריו מלה במלה. בארצות המזרח נהגו עוד בימי הרמב"ם ששליח-ציבור מתחיל רק במלה השנייה ואילו את הראשונה 'יברכך' אמרו הכהנים על-פי יזמתם-שלהם. מקום ששליח-ציבור אומר לבדו את ברכת-הכהנים, הוא מוסיף כמבוא את הבקשה 'ברכנו בברכה המשולשת'. והואיל ובימי הביניים נעשתה באירופה הברכה מפי בני-אהרון עצמם דבר נדיר ביותר, התרגלו להקדים 'ברכנו בברכה' גם בשעה שהם אמרו את ברכתם. ר' מאיר מרוטנבורק 16 נהג לומר דברים אלה בלחש עד 'מפי אהרון ובניו' ואחר-כך לקרוא בקול את התיבה 'כהנים', והכהנים מצדם המשיכו ואמרו 'עם קדושיך כאמור'. מנהג זה פשט באשכנז ואילו ספרד ורומי קיימו בידם את כל נוסחת 'ברכנו'. אחרי ברכת כהנים באה ברכה י"ט של העמידה, 'שים שלום'. באשכנז בא במקומה בכל מקום שאין ברכת-הכהנים, הנוסח הקצר 'שלום רב'.

(6)

נוסחה של ברכת-הכהנים קבוע-ועומד כפי שהוא בתורה. הטקסט של נוסח-הפתיחה 'ברכנו בברכה' זהה בכל המנהגים, דבר המשמש ראיה לעתיקותו המופלגת. שינוי-נוסח מתמיה נמצא פעם אחת (אבל לא בכל מקום) ברומניה ששם נאמר: 'בתורה הכתובה על-ידי נביאך האמורה לאהרון ולבניו הכהנים לעם קדושך", וגם ר' יוסף קמחי 17 הציע מטעמי סגנון את הגירסה 'כהנים בעם קדושך'. בא"י היה שליח-ציבור אומר במקום ברכת-כהנים רק 'ושמו את שמי': עמרם וסעדיה מביאים גם הם פסוק זה לאחר הברכה גופה וכן קיימו אותו בספרד ובדרום-צרפת, ואילו בצפון-צרפת, באשכנז ובאיטליה לא נהגו לאומרו. לפי החלטות אסיפת-הרבנים שבפרנקפורט 1845 בוטלה כליל בקהילות הרפורמיות אמירת הברכה מפי הכהנים 18 נשתמרה רק אמירתה מפי שליח-ציבור. נוהג זה נשתלט גם בקהילות שמרניות לרוב, או שלפחות הוחזרה צורתה הפשוטה של הברכה וסולקו כל ספיחי-הפרע ובעיקר השירה המיותרת.

מאמרים נוספים במאגר המידע של פשיטא

הערות שוליים:

  1. להבנת הביטויים 'מעלות האולם' ו'דוכן' במשנה עי' Ad. Bϋchler, Die Priester und der Kultus usw. עמ' 126 והמקומות הרשומים שם, הע' 1.
  2. עלה לדוכן מושם בתלמוד גם בפי תנאים, ברם לשון זו היא רק משל התקופה האמוראית.
  3. 'נשיאות' ספרי ובבלי סוטה, שם, אצל פוסקים מאוחרים בדרך-כלל 'נשיאת', כפי שגורסות שלא-כדין גם כמה הוצאות של התלמוד.
  4. משמעותה של העתקת ברכת-כהנים מבית-המקדש אל בית-הכנסת מבחינת תולדות-הדתות הובלטה ביתר-שאת על-ידי ישראל לוי, REJ כרך ל', עמ' 142. ספרי זוטא, שם, לומד את הדבר מתוך שמ' כ' כד.
  5. המדובר הוא רק במומים בפנים, בידיים וברגליים, משום שהעם נוהג להביט בהם, תוספתא סוטה ח' ח, והש' תוספתא מגי' ד' כט, מגי' כ"ד ע"ב: יר' מגי' ד' ע"ה ע"ב ועוד.
  6. את חובתם של הכהנים מטעים ר' יהודה בן פזי (300 לערך) בשם ר' אלעזר, והש' סוטה ל"ח ע"ב ואו"ז ב', סי' קס"ה. בכנסייה הנוצרית נעשתה ברכת הכהנים לחלק של הפולחן רק בעקבות הרפורמציה: לפניה אתה מוצא רק עקבות בודדים לשימושה, אכליס, עמ' 365 (ששם המלים 'ברכת-הכהנים אשר בה נסתיימה כל עבודת-בית-הכנסת' טעונות תיקון), ריטשל, עמ' 326, 402 ועוד.
  7. על האצבעות של ידי הכהנים הש' י. ליב בספר-הזיכרון לדוד קאופמן, עמ' 68: ברלינר א', עמ' 41. ידיים פרושות על מצבות-קבר הן סמל לקבר של כהן. – ההשקפה שפעולה מגית נודעת לברכה עוד הוגברה בהרבה על-ידי הקבלה. שהכהנים הופכים את גבם לקודש ואת פניהם לקהל, דורשת גם תוספתא מגי' ג' כד: דבר זה הוא לפי מנהג בבל, ואילו בארץ-ישראל הם עמדו כשפניהם אל ארון-הקודש, חל"מ סי' ל"ו, עמ' 34.- לספרי סי' ל"ט הש' ספרי-זוטא הוצ' הורוביץ, עמ' 247, סי' כ"ג וכן סוטה ל"ט ע"ב.
  8. ההזמנה נעשתה בזמן הקדום ביותר על-ידי ה'חזן' היינו השמש: כך הבין עוד רבנו תם את המקורות, תוספות לבר' ל"ד ע"א דה"מ לא יענה. אם לימים היה שליח-הציבור צריך למלא תפקיד זה, ייתכן שכאן לפנינו אחד מן הבלבולים הרבים שבאו בעטיו של שימוש-הלשון המאוחר שחזן ושליח-ציבור נעשו שמות נרדפים. הש' או"ז, שם, וקוהוט, ערוך, ערך 'חזן'.
  9. הפסוקים נמצאים ראשונה בהלכות נשיאת כפיים לרש"י (כ"י וטיקני מס' 318), הש' ויטרי עמ' 101, ברלינר א', עמ' 40: ברם מאחר שכל המנהגים קיבלו את הפסוקים, מסתבר שהנהגתם חלה בזמן קדום למדי. נגד הפסקת הברכה על-ידי אמירת הפסוקים הש' למשל אבוד' ל"ג ע"א, בית-יוסף לטור או"ח, סי' קכ"ח. – הטבת חלום הש' ר' נסים בן יעקב, מפתח, אל בר' נ"ה ע"ב. התפילה כבר נתקבלה בעמרם י"א ע"ב, עמ"פ א' עמ' 287, אבל התקנה לאומרה תמיד בשעת ברכת הכהנים באה רק מר' מאיר רוטנבורק (הג"מ להלכות תפילה, י"ד ז). אפילו ר' ישעיהו הורביץ (עמ' 390) הביע את התנגדותו, ברלינר א', עמ' 41.
  10. נוסח אותו 'יהי רצון' בסיום בא מר' נתן הנובר, שערי ציון, (ברלינר, שם). לפירוש הלשון המוזרה 'אנקתם וגו'' עי' הלר ב-REJ כרך נ"ה, עמ' 60 ואי': קראוס, שם, כרך נ"ו, עמ' 251 ואי'.
  11. זמרה בשעת הברכה כבר אור"ח ק"ט ע"ב: שו"ת מהרי"ל, סי' קמ"ח.
  12. ברכת-כהנים בכל יום גם אצל סעדיה, בונדי עמ' 17: תימן (אבן ספיר א', נ"ז ע"א): ירושלים (ריטוס, עמ' 54). ביטול ברכת-כהנים ל. ליב. שם, הש' אור"ח ומהרי"ל למקום: פירושים לטור או"ח, קכ"ח סוף.
  13. JE א', עמ' 538 ואי'.
  14. חל"מ סי' כ"ט, עמ' 28: מנהיג סי' ס"ד.
  15. בשחרית של תשעה באב אין ברכת-כהנים, אצל עמ"פ ב', עמ' 268 היא נוהגת עדיין.
  16. שו"ת הוצ' פראג, סי' תרמ"ח: מרדכי מגי', סי' תתי"ז: בית-יוסף למקום.
  17. ר' יוסף קמחי: עי' אבוד' ל"ב(4).
  18. נימוקים נגד ברכת-הכהנים: עי' גייגר Jϋd. Ztschr. כרך י"א עמ' 284: Philipson,Reform Mouement, עמ' 347, 351.


ביבליוגרפיה:
כותר: ברכת הכהנים
שם : התפילה בישראל בהתפתחותה ההיסטורית
מחבר: אלבוגן, יצחק משה
תאריך: 1988
הוצאה לאור : הוצאת דביר תל-אביב
בעלי זכויות: הוצאת דביר תל-אביב; אלבוגן, יצחק משה
הערות:  
הערות לפריט זה:

1. עשינו כל מאמץ לאתר את יורשיו של יצחק משה אלבוגן, אך ללא הצלחה.

תולדוט אתר ההיסטוריה מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית