מאגר מידע

  עזרה
לעמוד הבית מאגר
חיפוש
סמנו וחפשו במאגר
עזרה לעמוד הבית מאגר עזרה לעמוד הבית מאגר

קריאת שמע וברכותיה

ספרות: רפופורט, קליר, עמ' 115 ואי': צונץ, דרשות, עמ' 179: לנדסהוט, עמ' 42 ואי: דושאק, עמ' 189 ואי': בער, עמ' 76 ואי': שירר 114 עמ' 528 ואי': 537 ואי': יעבץ, עמ' 51 ואי': גאונ' א', עמ' 127 ואי':
Kohler, Ueber die Urspruenge und Grundformen der synagoalen Liturgie, MGWJ XXXVII (1893), p. 441 f.: 489 f.: -, Shema Yisroel, Journal of Jewish Lore I, p. 255 f.: L. Blau, Origine et histoire de la lecture du Schema et des formules des benedictions qui l'accompagnent, REJ XXXI (1895), p. 179 f.: Elbogen, Stud., p. 3 f. [L. J. Liebreich, The Benediction immediately preceeding and the one following the Recital of the Shema, REJ CXXV (1966), p. 151 f.
ב. דה-פריס, קריאת שמע וברכותיה, מעינות ח' (תשכ"ד), עמ' 149 ואי': ח. חמיאל, אהבה רבה, מעינות ח', עמ' 113: ד. רפל, תפילת 'גאולה', מעינות ח', עמ' 162 והערכים האנציקלופדיים. Liturgy: Shma: Ahaba rabba: Emet we-Yazzib: Geullah, JE VIII, p. 133 f.: XI, p. 166 f.: I, p. 281: V, p. 152: V, p. 648: Schema, Hamburger, Real-Encyclopaedie, II2 p. 1067 f.]

(1)

החטיבה השלישית של תפילת שחרית של חול נקראת 'קריאת-שמע' על-פי עיקר תוכנה, או גם 'יוצר' על-שם פתיחתה בברכת 'יוצר-אור': ולא עוד אלא [12] שבארצות המזרח נתקבל מכאן השם 'תפילת-יוצר'1 עד היום הזה כשמה של תפילת שחרית כולה, וכן נקראים הפיוטים הנוספים לתפילות-היסוד 'יוצר' או בריבוי 'יוצרות' על שום שהראשון שבהם משולב בברכה זו. במרכז החטיבה עומדות שלוש הפיסקאות מן התורה 'שמע' (דב' ו' ד-ט), 'והיה אם שמע' (דב' י"א יג-כא), 'ויאמר' (במ' ט"ו לז-מא): ולפי התיבה הראשונה של הפיסקה הראשונה נקראות גם שלוש הפיסקאות יחד בשם כולל 'שמע' או 'קריאת שמע'. את המבנה של כל החטיבה קובעת כבר המשנה: 'בשחר מברך שתים לפניה ואחת לאחריה' (בר' א' ד), משמע שיש להקדים ל'שמע' שתי ברכות ולהפטיר אחריה ברכה אחת. הברכות הראשונות נקראות על-שם התחלותיהן 'יוצר אור' (לעתים, כגון אצל אבוד', גם 'ברכת המאורות') ו'אהבה רבה', הברכה האחרונה היא 'אמת ויציב' עם החתימה 'גאל ישראל'. רבים היו מקדימים לתפילה זו עוד ברכה מיוחדת, ואחרים הקדימו לה את הפסוק 'והוא רחום' (תה' ע"ח לח: כך מנהיג, דיני תפילה סי' כו): אולם שתי תוספות אלה לא נשתמרו בשום מנהג.

(2)

חטיבה זו פותחת באמירת 'ברכו'. כבר במשנה (בר' ז' ג) מביא ר' ישמעאל פתיחה זו בנוסח המקובל בידנו, אלא שנוסח זה עדיין שנוי היה במחלוקת שלא נתיישבה סופית עד לשלהי ימי האמוראים.2 למנהגנו ששעה ששליח-ציבור אומר 'ברכו' הקהל אומר את ההימנון 'יתברך'3 שהורכב מקטעים של קדיש (§ 12 א) ומפסוקים אחדים, אין זכר בסדרי-תפילה עתיקים. נראה שבימים קדומים לא היו מצפים לתשובה על 'ברכו',4 אלא קריאה זו שימשה הזמנה לפתוח בתפילת הציבור. רק לימים, כשזו עצמה הוחזקה כחלק של התפילה, פשט המנהג שהקהל עונה על הקריאה בתשובה מיוחדת: 'ברוך ה' המבורך'. במאה השנייה כבר רואים מנהג זה כמקובל (ספרי לדב' ש"ו, קל"ב ע"ב).

(3)

בברכת 'יוצר אור'5 מצויים בנוסח שלפנינו חרוזים, אלפא-ביתא (שבכמה נוסחים נדירים פותחה עוד יותר ממה שמצוי בנוסחים הרווחים) ושאר סימנים המעידים על זמן מאוחר יחסית. בהתאם לתפקידה של הברכה כתפילת בוקר באה פתיחה הנסמכת על ישע' מ"ה ז, אלא שסיומו של הפסוק שונה במקצת לפי צרכיה של התפילה. את יצירת האור המתחדש בוקר-בוקר מהללת הברכה בקצרה כחידוש מעשה-בראשית. הפתיחה והסיום, שתים-עשרה מילים בסך-הכל, מובאים בבר' י"א ע"ב וי"ב ע"א, ואשר להמשך, המילים 'המחדש בכל יום מעשה בראשית' באות בחגי' י"ב ע"ב ללא זיקה אל התפילה שלנו. במקביל לפתיחת הברכה באה חתימת 'יוצר המאורות', שקודמים לה דברי הפסוק: 'לעושה אורים גדולים' (תה' קל"ו ז). אף פסוק זה עדיין אפשר לכלול בשלד העיקרי של התפילה,6 אולם במילים אלו נאמר באמת כל מה שהיה לומר במקום זה. אכן, במתכונתו של נוסח קצר כזה בנויה התפילה שנסדרה אצל סעדיה7 בשביל תפילת היחיד, והיא הנמצאת בכמה קטעי גניזה בלא ציון מיוחד. מה שנאמר עוד בנוסח שבידנו בין הפתיחה לבין הסיום, אינו מוסיף שום דבר חדש על הרעיון שביקשו להביעו: אין כאן אלא הרחבה מלאכותית, ואפשר להשמיט את המשפטים האלה בלי לקפח את התוכן אף במאומה. ההתחלה 'מה רבו' שאובה מתה' [13] ק"ד כד, והסיום מביא בקשה 'רחם עלינו', שאין כאן מקומה והמילים שבאמצע משמשות מעבר אליה מתוך גיבוב ללא צורך. המילים 'רחם עלינו' גופן שייכות לשלשלת החרוזים הבאה אחריהן: סעדיה מביא אותה בשינוי-נוסח קל, ואכן תוכנה וגם צורתה מעידים עליה שהיא תוספת מאוחרת ליסוד הראשון. מכל מקום אפשר שהיא קדומה יותר מן ההרחבות שלאחריה. הקטע אל ברוך גדול דעה... תמיד מספרים' וכו' הוא אלפא-ביתא ונראה שאמורות היו להצטרף גם האותיות הסופיות (מנצפ"ך):8 משפט זה מקורו לכל המוקדם בשלהי תקופת התלמוד. בימי הגאונים עדיין לא הובלעו אלפא-ביתות אלה בתפילה: היו קיימות אלפא-ביתות אחדות ששימשו לסירוגין לקישוט התפילה. סעדיה, דרך משל, ממליץ על אחת ארוכה יותר, שבה כל אות היתה מיוצגת על-ידי שתי מילים לפחות, וקטעים של סידורי תפילה מוסרים לנו דוגמאות נוספות. אלפא-ביתא אחרת נמצאת בהמשך ברכתנו: 'כולם אהובים...ברורים...גיבורים... עושים...פותחים'. אין כאן שימוש מלא באלפא-ביתא, אבל אין להסיק מזה שמסורתנו לוקה בחסר, כי לא תמיד עיבדו המשוררים את האלפא-ביתות בשלמותן: עם זאת מוצא אתה במנהג כפא מאלפא-ביתא זו יותר משאתה מוצא בכל שאר המנהגים ('ותיקים זכים חפצים... לובשים עוז ותפארה'). ברם ספק גדול הוא אם אין כאן תוספת מאוחרת.9 שלוש-עשרה המילים הבאות 'תתברך – סלה' חוזרות אל עניינה של הברכה (מאורי אור): לפיכך סבור היה צונץ שהן מעיקרה של הברכה. אולם הן אינן משתלבות בנוסח הראשוני: הווי אומר אם כן שכל עצמן לא באו אלא כדי להחזיר אותנו אל הנושא שנפסק. המילים 'קדושים', 'משרתים', פותחות לפנינו רעיון חדש, המעביר אותנו אל ה'קדושה'. כל החוקרים מסכימים, שקדושה זו כפי שהיא לפנינו אינה עתיקה, אבל חלוקות הדעות בשאלה אם הקדושה כשהיא לעצמה היא עיקר במקום זה אם לאו. רבים סבורים שדווקא כאן מקומה הראשון ומכאן נכנסה אל העמידה, ואילו אחרים גורסים שמוצאה בעמידה וממנה הועתקה לכאן. אנו ניזקק לבעיה זו להלן, 9א. גיבוב המילים שבנוסחנו, המשמש מעבר והמופיע אצל סעדיה בלשון מקוצרת מאוד, אינו קדום, ככל הנראה, לתקופת הגאונים ומוצאו מחוגיהם של יורדי המרכבה.10 היו אלה מיסטיקאים שבתפילתם התאמצו מאמץ עליון להגיע עד השגת האלוהות. הם נכספו לחזיונות: ואמצעי ישן ובדוק להתעלות לאקסטזה שנזקקו לו המיסטיקאים שבכל הדורות הוא גיבובם של הימנונים. מחוגי בעלי הסוד יש לנו תפילות רבות יפות להפליא, אבל גם רבות שבהן המלל בא במקום ההרגשות והמחשבות. לפי ידיעה שאנו מוצאים בסידור רב עמרם היתה ה'קדושה' אחת התפילות החביבות על חוגי המיסטיקאים של אותו דור. לאחרונה הגיעו לידינו עדויות11 שבמאה הראשונה של תקופת הגאונים חתרו המיסטיקאים במרץ רב להפצת רעיונותיהם ובכך עוררו התנגדות מרובה. במיוחד קרובה היתה ללבם הרחבתה של אמירת ה'קדושה'. בארץ ישראל נהגה הקדושה [שבתפילת העמידה] בשבתות ובחגים בלבד, ואילו המיסטיקאים תבעו להנהיגה גם בימי-חול: בכך נתקלו בהתנגדות עזה אך לא שקטו עד שהשיגו את מטרתם. בשנת 750 בקירוב התפשטה תנועה זו מבבל לארץ ישראל. נראים הדברים שאותה שעה נכנסה [14] ה'קדושה' אל ה'יוצר', בעוד שהמנהג הארצישראלי הקדום לא הכיר אותה כלל. [שאלה זו עדיין שנויה במחלוקת: עיין להלן בהשלמות לסעיף 9א, עמ' 53-52]. 'לאל ברוך' קשור במישרין עם הזכרת מקהלות המלאכים שלעיל: מכאן שפיסקה זו אינה יכולה להיות עתיקה מקודמתה: אף היא מכילה כמה חרוזים ('פועל גבורות עושה חדשות' וכו'). לפי כלל עתיק (עי' לעיל עמ' 4) היא חוזרת אל רעיון הפתיחה וזאת הפעם אף אל נוסחה: 'המחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית', וכאסמכתא מן המקרא ('כאמור') מובא 'לעושה אורים גדולים' (תה' קל"ו ז). אולם התיבה 'אורים' היתה למכשלה. כי אליה כרכו נפשות פיוטיות (אפשר המיסטיקאים הנזכרים לעיל?) את הבקשה על אור הגאולה המשיחית: 'אור חדש על ציון תאיר'. רב סעדיה, שבסידור שלו חסר אף הפסוק 'לעושה אורים גדולים', משיג על הוספה זו,12 אולם בבבל לא עלתה לו התנגדותו: בספרד, רומניה ורומי אין הבקשה הזאת מצויה ובתחום המנהג הצרפתי-אשכנזי חיווה רש"י את דעתו נגד הכנסתה. בגרמניה היא נודעה עד מהרה ור' אליעזר בן נתן ממגנצה (1100 לערך) הגן עליה. המחלוקת משתקפת גם בכתבי-היד, שמקצתם מביאים את המשפט ומקצתם אינם מביאים אותו: בדפוסים של מנהג אשכנז הוא מצוי למן המהדורה הראשונה. במקום שאין גורסים 'אור חדש' נמצא סיום אחר. רומי ורומניה גורסים אחרי תה' קל"ו ז: 'ובחסדו נתנם (רומניה: להאיר) על הארץ' וספרד: 'והתקין מאורות לשמח (את) עולמו אשר ברא'. נראה שזה היה הסיום המקורי עד שבא הסיום המשיחי ודחק את רגליו.13 ועצם הגירסה 'אור חדש' היא כנראה לשון קצרה במקום בקשה משיחית מפורטת יותר. בדרום-צרפת נהגו לתכוף ל'אור חדש' את הפסוקים ישע' ס' א ותה' קי"ח כז. וכדרכו של מנהג זה נראה שגם כאן יש משום שריד למסורת ארצישראלית: בקטעי הגניזה אנו מוצאים לעיתים בין שני חלקי המשפט 'אור חדש' ו'נזכה כולנו' בצד הפסוקים הנ"ל עוד את הבקשה 'ונר משיחך תאיר לנו'.14 החתימה 'יוצר המאורות' מצויה כבר בבר' י"ב ע"א: יר' בר' א' ח, ג ע"ג. סידורי התפילה של הרפורמה קיצרו את הברכה קיצורים שונים: תחילה מחו נגד 'אור חדש' בלבד, לאחר מכן קוצצו הזכרות המלאכים ('תתברך צורנו') ולבסוף הוחזר הנוסח הקצר כפי שהוא בא אצל רב סעדיה.

(4)

הברכה השניה קרויה ביר' בר' א' ח, ג ע"ג 'ברכת תורה'. במנהגנו היא פותחת במילים 'אהבה רבה', ואילו בספרד וברומי היא פותחת 'אהבת עולם', מתוך רמז אל ירמ' ל"א ב. שוני הנוסח הוא ישן, יסודו עוד מן התלמוד, בר' י"א ע"ב, ואפשר שהוא נעוץ בהבדל שבין בבל לארץ-ישראל. הוא עמד בעינו בזמנים ובארצות שונים ואף הביא לכך שעצם נוסח הגמרא נמסר לנו בכפל גירסאות. ממתיבתות הגאונים קיימה פומבדיתא 'אהבת עולם', ואילו סורא גרסה כאן 'אהבה רבה' ואת 'אהבת עולם' ייחדה לערבית. את הפשרה הזאת קיבל עמרם, וכן אשכנז ורומניה: ואילו סעדיה גורס בשתי התפילות 'אהבת עולם' וכן הוא בספרד וברומי. עניינה של הברכה הוא, כפי שמעיד שמה העתיק, התודה על ההתגלות. דבר זה מתחוור מתוך ההשוואה עם תפילת ערבית ועם גירסאות עתיקות, שכן כפי שהיא לפנינו ניכרת תעודתה המקורית של הברכה רק מתוך חלקה הראשון. בתוכנה זהה [15] הפיסקה בכל המנהגים, ואילו הנוסח הוא ברוב המנהגים ארוך יותר מאשר באשכנז. ברם רק בחלק השני החילופים מרובים מאוד. כמו בברכה הראשונה שולבה גם כאן בקשה בעלת תוכן משיחי שנאמרה עיתים בהרחבה עיתים בקצרה: כבר בעמרם ובסעדיה זו ארוכה יותר מבאשכנז. הבדל חשוב בבקשה זו הוא שבעוד שאשכנז ורומי גורסים 'והביאנו לשלום מארבע כנפות הארץ', היינו בקשת קיבוץ הגלויות, מבטאים עמרם, סעדיה, ואחריהם ספרד, את בקשת הישועה שלעתיד-לבוא בלשון כללית מאוד: '[מהר ו]הבא עלינו ברכה, (ישועה) ושלום מארבע כנפות הארץ'. העובדה שבקשת הגאולה נמצאת בקטעי הגניזה ל א בנוסח 'אהבה רבה' אלא רק בנוסח 'אהבת עולם' אומרת דרשני. ככל הנראה גרם לשילובה של הבקשה המשיחית המשפט 'ויחד לבבנו' שסיים את החלק הראשון ושימש מעבר אל הודאת הייחוד. במקורו, היינו בתה' פ"ו יא, פירושו של פסוק זה הוא בקשת ההתמסרות לאלהים ללא סייג, אולם לימים, על-פי תפיסה מאוחרת של ייחוד-השם, מצאו קשר בינו לבין הווידוי והבעת האמונה באלהים גם בשעת המיתה, ואף בשעת המיתה על קידוש השם, וכך נפתח הפתח לרעיונות העולם-הבא וימות המשיח. עוד בנוסח הברכה כפי שהוא בידינו אפשר לעמוד על כך שלפנים נסתיימה זו ב'ויחד לבבנו', שכן דברי הסיום 'וקרבתנו [מלכנו] לשמך הגדול' מחזירים אותנו אל הרעיון שבמילים אלו: כבר אצל עמרם, סעדיה ואחריהם בכל המנהגים הסיום הוא 'להודות לך וליחדך [רומי: באמתו] באהבה', רומניה בלשון ארוכה עוד יותר: 'וליחדך ולאהבה את שמך הגדול' – ללמך כיצד פיתוחה של מלה פלונית הביא תכופות ליד הרחבת כלל הנוסח. כפי שכבר צוין, הגירסה הקצרה והפשוטה ביותר של 'אהבה רבה' מצויה במנהגי אשכנז ורומי.15 החתימה 'הבוחר בעמו ישראל באהבה' זהה בכל המנהגים,16 ואת גרעינה אתה מוצא כבר בין ברכות הכהן הגדול ביום-הכיפורים (יר' יומא ז' א, מד ע"ב). – לגבי סידורי-התפילה של הרפורמה משמשת בניין-אב הגירסה שהונהגה ב"טמפל" של המבורג מאז 1818: שם קוצרה הבקשה המשיחית בהרבה ונוסחה על-פי הגירסה שהובאה לעיל מתוך ספרד.

(5)

על פיסקאות התורה שבקריאת-שמע גופה עי' לעיל עמ' 13: אשכנז מוסיף בשביל תפילת היחיד לפני 'שמע' את התיבות 'אל מלך נאמן': הן אופייניות לדרך שבה מתהוות אי-הבנות וזוכות למתן משמע דתי. שלוש התיבות אינן אלא פשר ראשי-התיבות 'אמן', העומדת אצל עמרם, סעדיה ואף אצל ויטרי לפני 'שמע':17 בארץ-ישראל נהגו לומר אמן אחר ברכת 'אהבה', ואמנם עוד בימים קדומים נפסל מנהג זה (יר' בר' ה' ה ואי', ט ע"ג). והנה בתלמוד (שבת קי"ט ע"ב) אנו מוצאים: 'מאי "אמן"? אמר רב חנינא: "א'ל מ'לך נ'אמן"'. משבאו המקובלים והחלו סופרים את מלותיהן של תפילות ותרים אחרי רזין המסתתרים מאחורי המספרים, חקרו ומצאו שבשלוש הפיסקאות של קריאת-שמע יש 245 מילים, ואם כן באות שלוש התיבות 'אל מלך נאמן' ומשלימות אותן ל-248 = רמ"ח, שהן כנגד רמ"ח האיברים או רמ"ח מצוות עשה. שליח-הציבור אינו אומר 'אל מלך נאמן', אבל הוא מפטיר בקול 'ה' אלהיכם אמת' וכך מגיע אף הוא אל אותו מספר כולל.18 אחרי הפסוק 'שמע ישראל' נפסקת הקריאה על-ידי התשובה 'ברוך שם כבוד מלכותו [16] לעולם ועד'. נוסחה זו שאולה מן תה' ע"ב יט, כשהמילים האמצעיות באות כתחליף לשמות 'ה' אלוהינו'. נוסחת תשובה זו נהגה בבית-המקדש כתשובה על הגיית השם המפורש מפי הכהן הגדול (יומא ג' ח ומקומות אחרים): שילובה בשמע-ישראל כרוך באופן אמירת הפסוקים שנהג בזמן הקדום ביותר:19 השווה לכך להלן עמ' 19.

(6)

כאחרית-דבר לקריאת הפסוקים באה ברכת 'אמת ויציב'. שם זה נמצא כבר במשנה תמיד ה' א בתפילת השחר של הכהנים לפני הבאת קרבן-התמיד. בשל קדמותה של תפילה זו קובע רב יהודה (בר' כ"א ע"א): 'אמת ויציב דאורייתא'. חתימתה של ברכה זו, שהיא ארוכה מאוד, היא 'גאל ישראל', ומכאן מכונה הברכה כולה גם בשם 'גאולה' (הש' בר' ט' ע"ב: יר' בר' א' א ואי', ב ע"ד). שני הכינויים רומזים אל שני השלבים בהתפתחותה של התפילה. 'אמת ויציב' הוא אישור ל'הצהרת האמונה' בייחוד השם: הוא מצטרף יפה אל שני הפרקים הראשונים של 'שמע' והוא מחזק את תוקפם של פסוקים קדמונים אלה לזמנו של כל מתפלל ומתפלל. ואילו ה'גאולה' באה בעקבות הנהגתה של הפרשה המקראית השלישית: תוכנה הנוכחי מקורו בתוספתא בר' ב' א: בר' א' ט, ג ע"ד: 'הקורא את שמע [בבוקר] צריך שיזכיר יציאת מצרים באמת ויציב, ר' אומר צריך להזכיר בה מלכות, אחרים אומרים צריך להזכיר בה מכת בכורות וקריעת ים סוף'. פלוגתה זו מתיישבת בסיפא: 'ר' יהושע בן לוי אומר: צריך להזכיר את כולן וצריך לומר צור ישראל וגואלו'.20 גם לגבי הנוסח יש להעיר על כמה פרטים הראויים לציון. בפיסקה 'אמת ויציב' אתה מוצא זו לצד זו תיבות עבריות וארמיות, דבר המזדמן לעיתים מרובות בתפילות עתיקות. על כך נוסף עוד מספר גדול של מילים נרדפות: רש"י מבקש 18, בסידור יש 16 בסך-הכול, ואותן המילים דווקא בכל המנהגים, דבר המעיד על קדמותן. לאחר מכן אנו חוזרים בתיבה 'אמת' אל ראשית המשפט, הנמשך בלשון ארוכה למדי על דרך המדרש. הגירסה שווה בכל הנוסחים, פרט לחילופים סגנוניים קלים, ורק לרומניה יש סיום שונה לגמרי: מתמיהה היא באשכנז הלשון 'יוצרנו צור ישועתנו' במקום התיבה המתבקשת 'צורנו' המצויה בכל שאר מנהגים, לרבות ויטרי, וההולמת את סגנון המקבילות. כל אימת שמשלבים פיוט, נוהג באשכנז נוסח מקוצר המבטא אותו תוכן בלשון קצרה הרבה יותר: קרוב להניח שהסיום 'למען שמך מהר לגאלנו' בא כהרחבה, אולם ככל הנראה אינו אלא סיכום של הגאולה. רומניה שמר על סיום זה בתפילת חול, וגם בקטעי הגניזה נמצא 'אמת ויציב' הקצר בתפילת חול: שוב כאן לפנינו שריד הליטורגיה הארצישראלית שנשתמר באשכנז בצמוד אל הפיוט, דבר שעוד נפגוש בו תכופות. במילים 'עזרת אבותינו' (ויטרי: עוזר) מתחיל החלק השני, הגאולה, בצורת הימנון רב-תנופה. מטבעה של צורת-סגנון זו הוא שבמרוצת הזמן שונו ביטויים אחדים או הוחלפו בלשונות ארוכות יותר: בכמה כתבי-יד מן הגניזה עדיין אתה רואה כיצד מחקו מן הנוסח והוסיפו עליו. אם אנו מסיחים דעתנו מחילופים אלה, שכמעט שאינם נוגעים לתוכן, הטקסט זהה בכל מקום. הוא מוליך אל שני הפסוקים משירת-[17] הים ט"ו יא, יח. ואילו לקראת הסוף הסטיות הן רבות ביותר. עמרם מסיים כאן בלא הוספות ולא עוד אלא שהוא דוחה אותן במפורש ולחלוטין. למרות זאת אתה מוצא הוספות כאלה בכל מקום. הנוסח הפשוט ביותר הוא של ספרד, המספח רק את הפסוק ישע' מ"ז ד 'גואלנו'. בכל שאר המנהגים שולבה במקום זה – ושוב בניגוד לתוכנית הראשונה – בקשה שאלהים ישוב ויגאל את העם. עמרם מזכיר 'בגלל אבות תושיע בנים', אבל פוסל לשון זו: אף-על-פי-כן היא נוהגת ברומניה וברומי בתפילות חול, באשכנז בפסח בצמוד אל הפיוט 'ברח דודי', ומסתבר שאף לשון זו – יסודה במנהג ארץ ישראל. באשכנז לשון הבקשה בתפילה של חול היא 'צור ישראל קומה בעזרת ישראל' ואליה צירפו את הפסוק 'גואלנו' (ישע' מ"ז ד), אף-על-פי שהיו מחכמי אשכנז שהשיגו על כך: נוסח זה היה ידוע גם בדרום-צרפת. רומניה מזכיר את 'גואלנו' בצמוד לבגלל אבות'. נוסחות-סיום ארוכות מאוד, השונות לגמרי מן הנ"ל, אתה מוצא בקטעים מארצות המזרח. אחרי הפסוק שמ' ט"ו יא בא שם: 'מפי עוללים ויונקים שירה שמעת', וכתשובה על כך לא רק הפסוק שמ' ט"ו יח, אלא הימנון רחב-יריעה בצירוף בקשה: 'ייי מלכנו מלך אל חי וקיים שמך עלינו ייי יוצרנו ייי הושיענו חוס ורחם עלינו ברחמיך הרבים כי אל חנון ורחום טוב אתה ייי מלך ייי מלך ייי ימלוך לעולם ועד קיים עלינו ייי אלהינו מלכותו וכבודו גדלו ותפארתו וקדושתו וקדושת שמו הגדול הוא ייי אלהינו ירחם עלינו וירוח לנו מכל צרתינו ויגאל' גאולה שלמה וימלך עלינו מהרה לעולם ועד.21 בא"ה צור ישראל וגואלו, אמן'. גירסת החתימה 'גאל ישראל' – מוצאה מבבל מן המאה הד', פסח' קי"ז ע"ב: 'אמר רבא קריית שמע...גאל ישראל'.22 בארץ ישראל תיקן ר' יהושע בן לוי (מאה ג') 'צור ישראל וגואלו' (יר' בר' א' ט, ג ע"ד). חתימה זו קיימת היום רק עוד באשכנז בערבית של יו"ט בצירוף לפיוט, ואולם, כפי שמראה הנוסח שלעיל, נהגה לפנים בא"י לחול.

(7)

צירוף הפרשיות והברכות המכונה 'קריאת-שמע' נתהווה שלבים שלבים. עד כמה שאפשר להעלות מתוך המקורות שבידינו, נזכרות אמנם שלוש הפרשיות כחטיבה אחת: עם זאת יש רגליים לדבר שהן נתקבלו אל הליטורגיה בזו אחר זו. מקום זה בתפילה יפה היה להצהרת האמונה: לכך התאימה הפרשה הראשונה, המביעה את דבקות העדה באל האחד ומעמידה את האהבה-בכל-לב אליו כמצווה שמחייבת בכל עת ובכל מצב.23 בתרגום השבעים ניתן לפרשה מבוא חגיגי, והפאפירוס נאש מביא אך ורק אותה מבין שלוש הפרשיות, יחד עם עשרת הדיברות ששימשו תחילה אף הם בתפילת הציבור. הפרשה השנייה מקבילה לראשונה בפתיחתה ובסיומה ומן הסתם זוהי הסיבה העיקרית שהיא סופחה אליה. תוכנה הראשי, תורת-הגמול התמימה של התורה, עדיין הולם היה את אמונתה של אותה תקופה קדומה שבה נעשה הצירוף של שתי הפרשיות. סימנים אחדים מעידים שפרשת 'ויאמר' היתה האחרונה ביניהן לא רק בסדר אמירתן, אלא גם בזמן התקבלותה. ראשית כל, הואיל והיא לקוחה מספר במדבר, מקומה לא היה צריך להיות אחרי שתי פרשיות מספר דברים. שנית, יש בידינו מסורת מהימנה שעוד במאה הט' לא נאמר בארץ ישראל 'ויאמר' בערבית. מסתבר שמתחילה השתייך [18] לליטורגיה רק הפסוק המסיים במד' ט"ו מא, שבו מודגשת יציאת מצרים, המאורע המרכזי בתולדות ישראל, בדרך מיוחדת, במשמע דתי מובהק שאין עוד כמותו במקרא. רק משניתן לשתי הפרשיות הראשונות פירוש הלכתי, משנגזרו מהן הלכות תפילין ומזוזה, נתקבלה בליטורגיה גם הרישא של 'ויאמר' ונתייחדה למצוות ציצית אותה משמעות שניתנה לה בתפיסה ההלכתית. המשנה (ברכות א', ב) ויוסף בן מתתיהו (קדמ' ד' רי"ח = ח' יג) מכירים את שלוש הפרשיות רק כחטיבה אחת, וכך נשתמרו לדורות. וכפרשיות עצמן כן גם תפילות-המסגרת שלהן אינן בנות זמן אחד. כאן הראשונה לפי הסדר היא המאוחרת בזמן. בשעת התפילה-בציבור אי-אפשר היה לקרוא את ייחוד השם בלא מסגרת של תפילות. היה צורך במבוא שיכין את המתפלל אל תוכנו. את התפקיד הזה מילאה הפיסקה השנייה 'אהבה רבה', הנקראת לפי זה 'ברכת תורה' משום שהיא מכילה את התודה על ההתגלות [ומתן התורה והמצוות]. על העובדה שלפנים היתה זאת הברכה היחידה שקדמה לפרשיות, מעידה ליטורגיית-הכהנים המסורה לנו במשנה תמיד ה' א ('ברכה אחת', השווה לכך בר' י"א ע"ב). כסיום להבעת-האמונה שימש 'אמת ויציב', שבו הצהירה כל עדה בזמנה שהיא מקבלת על עצמה את ההתגלות עתיקת הימים. משנתמזג ייחוד-השם החגיגי עם תפילת-השחר, נוספה התודה על האור הפיסי, על חידוש הטבע בכל יום תמיד: וראוי היה לה לתפילת-הודאה זו ליטול מקום בראש. בזמן הקדום ביותר הסתיימה תפילת הציבור באמירת 'אמת ויציב'. עניינה היה הצהרת האמונה בלבד. היא לא הכילה בקשות לפי שהללו הונחו לתפילת היחיד, שהתגדרה בתחום זה. הבעיה הקשה של היחס בין תפילת-הציבור לבין תפילת-היחיד נפתרה בדרך זו שליחיד ולבקשותיו ('דברים', 'תחנונים') הוקצה מקום אחרי תפילת הציבור. לימים, משנתארכה הליטורגיה והלכה, מנהג זה שוב לא היה יפה ומכאן האיסור החמור שלא לומר תפילות פרטיות אחר 'אמת ויציב': 'אין אומרים דבר אחר אמת ויציב, אבל אומרים דברים אחר תפילה אפילו סדר [נ"א: כסדר] וידוי של יום כיפורים' (תוספתא בר' ג' ו).

(8)

קריאת שמע וברכותיה נאמרו בצורה כזאת שאחד מקרב העדה שימש 'שליח-ציבור': כל העדה היתה יושבת על הארץ והוא נשאר בתוכה. הקריאה היתה אנטיפונית – קהל ושליח-ציבור דיברו חליפות. מכאן זכתה אמירתה של תפילה זו לשם מיוחד: 'פרס על שמע', היינו לקרוא את השמע בקריאה חוצה.24 ראש העדה פנה אל אחד מחבריו, וקרא לו: פרוס על שמע. משהוזמן בזה האופן – שימש הלה 'חזן', היינו שאמר את ראשיתו של פסוק, כגון 'שמע ישראל' והקהל חזר על דבריו והשמיע את הפסוק עד סופו: 'שמע ישראל'...ה' אחד'. וכל שעה ששליח-ציבור שמע אותם מבטאים את שמות הקודש היה עונה: 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד', ממש כפי שעשה יעקב אבינו, לפי המסופר בתרגום יונתן ובמדרש, כאשר הכריזו לפניו בניו את הודאת-האמונה שלהם באומרם 'שמע ישראל'. גם על מעמד הר סיני יודע המדרש לספר שבני ישראל אמרו פסוק זה ושמשה רבנו השיב בשכמל"ו. ודרך קריאה עתיקה זו היא שגרמה שעד היום הזה המילים בשכמל"ו מפסיקות בין שני [19] הפסוקים הראשונים של שמע: וכאז כן בכל הדורות יש לאומרו רק בלחש בשעת התפילה (פסח' נ"ו ע"א): יוצא מכלל זה רק יום הכיפורים. דרך אחרת של אמירת שמע-ישראל מכונה: כרך את שמע (פסח' ד' ח). נמסר שדרך זאת היתה נהוגה ביריחו: עניינה הוא ששליח-הציבור אמר את הכל מתחילה ועד סוף והקהל חזר על דבריו מלה במלה. בשיטה זו לא היה מקום לאמירת בשכמל"ו, וכן מצינו שכסימן-היכר למנהג יריחו מציינים את העדרה של תשובה זו. ייתכן שרק הפרשיות עצמן נאמרו בצורה אנטיפונית, שכן רק בהן מותר היה להניח שהקהל ידע אותן על-בוריין ואילו את הברכות אמר מתחילה רק הפורס, היינו שליח-הציבור. במשנה אנו מוצאים שהמונח 'פורס את (או: על) שמע' כבר מציין את המכלול כולו, לרבות הברכות: מכאן שסומא אינו כשר למלא תפקיד זה. ומכאן מסתבר גם כיצד יכולה היתה לעלות הדעת המוטעית שהפריסה – עניינה תפילה או ברכה. התלמוד אינו נותן הסבר במישרין למונח, ואילו בזמן הבתר-תלמודי הוא לא הובן כהלכה, הואיל ושוב לא נהגה דרך זו.

מאמרים נוספים במאגר המידע של פשיטא

הערות שוליים:

  1. השם 'קריאת-שמע' הוא הרווח בתלמוד, במדרש ובספרות ההלכתית (בר' ב' א: 'מקרא'). 'תפילת יוצר' מצוי בכתבי-יד ובסידורי-תפילה מודפסים מארצות המזרח. 'ברכת המאורות' נמצא בין השאר אצל אבוד'. – אשר לברכה שלפני 'שמע' [בא"י אמ"ה אקב"ו על מצות קרית שמע להמליכו בלבב שלם וליחדו בלב טוב ולעבדו בנפש חפיצה], עי' JQR כרך י' עמ' 654 וכן REJ כרך נ"ג, עמ' 240 ואי': הש' לכך אבוד' מ"ז ע"א, גאונ' א' עמ' 136 ואי'. בינתיים נמצאה הברכה פעמים אחדות בקטעים, ולא רק בשביל שחרית אלא גם בשביל ערבית, ולא לימי חול בלבד אלא גם לחג הסוכות: הש' י. מאן ב-HUCA, כרך ב', עמ' 286, 308, 332. ברם אין הברכה מצויה בכל הקטעים, ויש מחלוקת אם היא רשות או חובה: מאן, עמ' 287, מניח שהקדיש שלפני ה'יוצר' שייך ליוצר ושבא"י באה הברכה לשמש לו תחליף.2.
  2. יר' בר' י"א ע"ג: בר' נ' ע"א (עיונים, עמ' 19).
  3. טור או"ח נ"ז ואבוד': הש' לכך ליט' עמ' 13. בעמרם ד' ע"א הוכנס כאן 'ברכו ליחיד', אולם זוהי הוספה מאוחרת, הש' עמ"מ עמ' 4, עמ"פ א', עמ' 185.
  4. עיונים עמ' 19.
  5. טכסטים חדשים ליוצר פרסם מאן, שם, עמ' 273, 293, 320 ואי', 323 (האחרונים לשבת).
  6. ניתוח של היוצר אצל רפופורט, צונץ, יעבץ שם: עיונים, עמ' 20 ואי'. – מנהיג סי' ל' מגן על הגירסה 'בטובו מחדש' כנגד 'טובו מחדש' [ברם זו היא גרסת רס"ג, עמ' יג]: עי' גם Riu. Isr. כרך ד', עמ' 194 ואי' וכן בר' נ' ע"א.
  7. נוסחו של סעדיה: [כנ"ל] עמרם ד' ע"ב ואי', עמ"פ א', עמ' 193 ואי', בונדי עמ' 13: עיונים, עמ' 21. אצל רס"ג [עמ' לו] חסר הקטע מן 'מה רבו' ועד 'אדון עוזנו' (בונדי עמ' 17), ואולם נמצאת אצלו בצדה של 'אל ברוך' עוד אלפאביתא אחרת [שם, עמ' לז]: ליט' עמ' 13, בונדי שם: עיונים, עמ' 22 והערה 1 גם על שלשלת-החרוז.
  8. האותיות הסופיות מיוצגות עוד רק על-ידי התיבות: 'תמיד מ'ספרים כ'בוד', ואילו סעד' גורס: 'תמיד יספרו לאל קדושתו' (שם): מסתבר שלא באקראי שונה הטכסט שלנו. היו גם שביקשו למצוא בתיבות 'מספרים כבוד' ראשי תיבות לשם מיכאל (בער עמ' 77).
  9. כולם אוהבים: הש' לגבי רס"ג בונדי, שם. על כאפא שבקרים עי' בער עמ' 78: ריטוס, עמ' 82 הוכיח שמנהגה שייך למנהג רומניה, עי' מארקון, מאמר על-אודות מחזור מנהג כפא, ב'זכרון לאברהם', כתב-יובל לא. הרכבי, עמ' 449 ואי'. גם בפרס היתה האלפאביתא המורחבת ידועה, הש' JQR כרך י', עמ' 608.
  10. על 'יורדי מרכבה' עי' להלן עמ' 282 (4) ואי'. אשר לטכסט שבעמרם ד' ע"א אין שם מקום חיותו (עמ"מ עמ' 18, חלק עברי עמ' 4), אלא הוא שאוב מן ה'היכלות', הש' בלוך, עמ' 20.
  11. גאוניקה ב', עמ' 48, עתה גם REJ כרך ע', עמ' 135 ואי': תרביץ ב' (תרצ"א), עמ' 383 ואי': עיונים, עמ' 22 ואי'.
  12. [השגתו של רס"ג על אמירת 'אור ציון' איננה בסידור רס"ג כפי שהודפס, אך היא מצויה בקטע שפרסם נ. וידר, Saadya Studies, מאנצ'סטר 1943, עמ' 262: ועיין שם על כל העניין. על עמדתו העקרונית של רס"ג כלפי שינויים במטבע התפילה עיין מש"כ בשנתון בר-אילן, כרך א' (תשכ"ג), עמ' 220 ואי'].
  13. על סיומו של היוצר בער עמ' 79: עיונים, עמ' 23. את ההתפתחות בסידורי-התפילה הרפורמיים מראה הסיכום דלקמן: 'אור חדש' חסר בטמפל של המבורג, 'תתברך צורנו' והקדושה חסרים אצל פוגלשטיין, גירסה קצרה ביותר ישנה אצל איינהורן וב- Union Prayer Book וגם בסידור-התפילה למדינת באדן.
  14. המובא אצל מאן, עמ' 293, הע' 63, אין בו כדי לסתור את שנאמר לעיל: אמנם זוכה שם רעיון ציון להטעמה רבה, אבל המדובר שם הוא בתפילה מעודנת עידון פייטני. גם העיבוד הנזכר שם עמ' 295 אין בו כדי סתירה מוחלטת. נראים הדברים שכאן לפנינו תחום של התפתחות והבעה דתית שעדיין לא נחקר.
  15. לנוסח של 'אהבה רבה' הש' 'הדרשות' עמ' 179, REJ כרך נ עמ' 145 ואי', עיונים, עמ' 26 ואי': הקדם ב', עמ' 85, 88, ואי' [היינימן, עמ' 43, הע' 34]. הרחבות של הנוסח שהיו מקובלות בצרפת דחה ר' יהודה החסיד, הש' י' פרלס בספר-היובל לגריץ, 1887, עמ' 17.
  16. חילוף-גירסה ל'אוהב עמו ישראל' שלא היה ידוע עד כאן, עי' מאן, עמ' 288.
  17. אשר ל'אמן' הש' עמ"פ א' עמ' 196: גאוניקה א', עמ' 138 גוזר אמן מן הברכה הנזכרת לעיל בהע' 1, דבר שאינו נראה. מאן מצביע על הקשר הארצישראלי עמ' 295 הגורס כאן 'אמן', אך הוא עצמו מודה בכך שעדיין הבעיה לא הובהרה כל-צורכה. חילופי-הגירסאות ליר' בר' מימי הביניים אינם מכריעים, שכן יודעים אנו ששם מרבים לצטט את הירושלמי מבלי שהוא משמש מקור באמת, דבר שמאן מציין אותו בעצמו בעמ' 291, הע' 60.
  18. בדבר מניית המלים הש' מנהיג סי' ל"ג: טור או"ח סי' ס"א ומפרשים, בער עמ' 81.
  19. על 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד' עי' בלאו ב-REJ כרך ל"א, עמ' 189 וכן עיונים עמ' 10. – מילואים למהד' השלישית: ברימוז זה אל בלאו לא ביקשתי לומר אלא שלפי שעה אין בידנו לומר יותר על התהוותה של הנוסחה. לדעת אפטוביצר, MGWJ כרך ע"ג (1929) עמ' 192, היא נוצרה בשנת 100 לפה"ס בקירוב, כמחאה על החשמונאים והצדוקים. שדבר זה הוא 'נעלה מכל ספק', לא יתקבל על דעת הכול, ומה גם שעדיין לא נפתרה השאלה על-שום מה לא בטלה ולא שונתה הנוסחה משחלפה שעתה של אותה מחאה, ומאידך גיסא מסתברת התהוותה של הנוסחה על-נקלה מתוך המקבילות מתוך תה' ע"ב יט וקמ"ה יא שהמחבר מביא אותן. אל-תוך קריאת-שמע שולבה הנוסחה לפי אפטוביצר לא מטעמים ליטורגיים אלא מטעמים מדיניים. לדבריו, רק אחד היה קורא את שמע ואילו הקהל רק ענה אחריו: לימים משהתחיל גם היחיד לומר את הכול עם הקורא, ענו גם כולם יחד בשכמל"ו (עמ' 106). הווי אומר שאותה שעה נאמרה הנוסחה תמיד בקול. ואם לימים מדובר באמירה-שבלחש, הסיבה היא שבינתיים ניטל טעמה של מחאה מדינית. אולם לאחר-מכן חזרו ובאו ימים שבהם שוב היה מקום למחאה. לפיכך שוב הודגש הצורך לומר את התשובות בקול. היה זה בשנת 250 בקירוב, שעה שפותחה הדוגמה של השילוש, ו'שמע' עם האמרה בשכמל"ו הצמודה אליו היה בחזקת הצהרה חגיגית של המונותיאיזם הצרוף. ברם תקנה זו היתה בת תוקף מקומי בלבד ולא פשטה בכל מקום (עמ' 118). קונסטרוקציה זו, שהיא מסובכת במקצת, אינה נרתעת אמנם מן ההנחה ששינוי העיתים מביא גם לידי שינוי בדרך הרצאתה של תפילה, אך יחד עם זה אינה מתחשבת בעובדה שהעיתים משתנות גם במגמותיהן המדיניות והדתיות וכן בהזדמנויות-המחאה הניתנות בהן. ולא עוד אלא שאין אפט. נותן את דעתו כלל על המונחים הטכניים כגון 'פרס על שמע' ו-'כרך את שמע'. [הש' גם היינימן, עמ' 84 ואי'].
  20. אשר לקומפוזיציה של 'אמת-ויציב' עי' עיונים עמ' 28 ואי'. על הטכסט של סעדיה עי' בונדי עמ' 13 [וסידור רס"ג, עמ' טו: הש' גם תרביץ ל"ד (תשכ"ה), עמ' 363 ואי']: רש"י הש' פרדס נ"ה ע"א: א"י עי' JQR כרך י' עמ' 656, נוסח אשכנז לשימוש עם פיוטים עי' בער, עמ' 216. – הרחבות פיוטיות נוספות של הטכסט הן לשחרית הן לערבית של חול ושל שבת אצל מאן, עמ' 294 ואי', 305, 321: הן מרחיקות לכת עוד יותר מן הנוסחים שמסרתים בעיונים, עמ' 31. ברם יש לציין שבטכסטים מורחבים אלה מרבים אמנם בדברים אך אין בהם כל חידוש של רעיונות: רק בפיוט המובא שם עמ' 294 ואי' הנצמד אל מזמור-של-יום נזכרת תחיית-המתים.
  21. הלשון 'קיים עלינו' נדחית גאוניקה ב', עמ' 91 באשר אין כאן המקום להזכיר את הגאולה. – דרך העיבוד של 'עזרת אבותינו' ניכרת למשל מתוך הפאקסימילה הניתן בעיונים עמ' 32: הש' שם 31 וכן REJ כרך נ"ג, עמ' 236, 241 על סיום ה'גאולה': השגתו של ר' יהודה החסיד על תוספות אחרות אצל פרלס, שם. בוורמס הונהג 'גואלנו' רק על-ידי ר' מאיר בן יצחק. עי' אפשטיין, הגורן כרך ד', עמ' 91 ואי'.
  22. [על החתימה 'גאל ישראל' עיין מה שכתב ד. גולדשמידט, הגדה של פסח ותולדותיה, תש"ך, עמ' 58. ברם אין להוציא מן הכלל שנוסח חתימה זה הוא קדום לזמנו של רבא: ושמא אין זו אלא חתימה ארץ-ישראלית אלטרנאטיבית. עיין תרביץ, כרך ל' (תשכ"א), עמ' 406 ואי': היינימן, עמ' 62 והע' 28 שם. כן נשתמרו עדויות שגם בסיום ברכת הגאולה שאחרי קריאת שמע היו שנהגו לומר 'גואל ישראל', הש' קרית ספר, כרך כ"ב (תשי"ח), עמ' 223 ואי', שחתימה זו היתה מתחילתה 'גאל ישראל', היינו בינוני במשקל 'פעל'. על המחרוזת 'צור ישראל וכו'' עיין מש"כ בשנתון בר-אילן, כרך ד'-ה' (תשכ"ז), עמ' 132 ואי'].
  23. הש' עיונים, עמ' 13 ואי'. בתורת הצהרת אמונה זכתה הפרשה בשם 'קבלת עול מלכות שמים' (הש' בר' ב' ג). על תפילות-היחיד: עיונים, עמ' 40 ואי', ולקמן § 10.
  24. הנמקה מפורטת עי' עיונים, עמ' 7 ואי'. נגד תפיסתי כתבו בלאו, REJ כרך נ"ה, עמ' 201 ואי', כרך נ"ט עמ' 198 ואי': באכר, שם, כרך נ"ז, עמ' 100 ואי', תשובתי שם, כרך נ"ו, עמ' 222 ואי': עמדה מפשרת מייצג ליבר, שם, כרך נ"ז, עמ' 161 ואי', נ"ח, עמ' 1 ואי' (הופיע גם בנפרד בשם La recitation du Schema et les benedictions), ומסכים עמו ברודי, MGWJ כרך נ"ד, עמ' 491 ואי'. אולם על-אף ההתנגדות העזה אני רואה עצמי נאלץ להחזיק בדעתי. ראשית, אין כל ראיה לכך שבאיזה מקום שהוא בתלמוד מורה לשון 'פרס' על אמירת ברכות או אמירת הברכה על הלחם, אלא 'פרס' נאמר על בציעת הפת גופה ו'פרוסה' היא הלחם הניתק מן הכיכר. והוא הדין בפועל 'בצע', והנאמר בחול' ז' ע"ב 'לא בצע על פרוסה שאינה שלו' אינו יוצא מכלל זה. באכר מסתמך אמנם על פירושו של רש"י 'לא היה מברך': אולם עד כמה אין הכרח בפירוש זה, נמצאת למד מפירושו של ר' גרשום למקום, האומר: 'כלומר לא היה נהנה'. משמע שלא בתיבה 'בצע' ולא בתיבה 'פרוסה' אין משום רמז לברכה. אמנם נכון שיהודי ירא-שמים לא יבצע את הפת ולא יאכל ממנה עד שלא יאמר עליה ברכה, אבל אין לזה ולהוראתה הקדומה של המלה ולא כלום. אמנם רש"י ומפרשי התלמוד והפוסקים המאוחרים לא הבדילי עוד בין דברים אלה, ועל תפיסות כאלה של אחרונים שאינן מדויקות כל-צורכן, נשענות על הרוב השגותיהם של החולקים עלי. כיצד הובן הביטוי 'פרס על שמע' בסופרים, על-ידי הגאונים, רש"י ועוד, - את המקורות אסף בלאו, REJ כרך ע"ג, עמ' 140 ואי' – על כך היינו יכולים לבוא לאחדות דעה בלי כל קושי, שכן המקורות מדברים כאן בשפה ברורה, ברם שומה עלינו להסיח את דעתנו מכל הפירושים המאוחרים מכל סוג שהוא ולהתחקות על המשמעות הראשונה של המקורות הקדומים ביותר. ומהם אין בידי להגיע גם כיום למסקנה אחרת מזו שהנמקתי בעיונים, עמ' 7 ואי'. גם היום אין בידי לתת אסמכתא לצירוף 'פרס על', אך אין נראה לי שמשום כך בלבד נפל ביאורי, כפי שסבור באכר. יש להשלים עם זה שביטוי מיוחד כאן לפנינו הבא רק בקשר עם שמע: כך אומרים, דרך משל, באותה ברייתא שמרבים להסתמך עליה, תוספתא מגי' ד' כז: 'הפורס על שמע' אבל 'המברך על המצוה'. כולנו מודים בכך שהמונח 'פורס על שמע' מתייחס אל הפרשיות יחד עם הברכות וששמע נאמר פסוק-פסוק בקריאה אנטיפונית: ובמה אנו חולקים? החולקים עלי עומדים על כך לגזור את הלשון 'פרס' מן הברכות דוקא, בעוד שאני גוזר אותה מן ההוראה 'לחצות'. ליבר מרחיק לכת אם הוא אומר לקשר את ההרצאה האנטיפונית עם הטכסט הנוכחי של סידור-התפילה ולמצוא בכל התפקידים הנזכרים במגי' ד' ה אותה סכימה ואולי אף בכל הברכות אותו מבנה פנימי. [הש' לאחרונה גם ח. אלבק, ששה סדרי משנה, בהשלמות לסדר זרעים, עמ' 328. דעתו היא שהקהל היו משיבים בשכמל"ו, אחרי ששמעו את הפסוק הראשון ואת השמות שבו מפי שליח ציבור: כך מסתבר לאור העובדה, שאנו מוצאים נוסחה זו בכל מקום כמענה שבפי הציבור דווקא: ועיין גם שם בהשלמות לסדר מועד, עמ' 502 ואי'. ש. ליברמן, תוספתא כפשוטה ה', עמ' 1206 ואי', מקיים את פירוש הלשון 'הפורס את שמע' במובן 'המודיע, המכריז את שמע'. ברם על אף חילוקי הדעות בדבר הוראת המונח 'פרס' ובדבר החלוקה המדויקת של הקריאה בין ה'חזן' לקהל, לית מאן דפליג, שאכן נקראה קריאת שמע בציבור בימי קדם בצורה אנטיפונית, וכדברי ר' נחמיה בברייתא 'כסופר הפורס את שמע בבית הכנסת שהוא פותח תחילה והן עונין אחריו' (סוטה ל' ע"ב ותוספתא שם ו' ג ועי"ש).]


ביבליוגרפיה:
כותר: קריאת שמע וברכותיה
שם : התפילה בישראל בהתפתחותה ההיסטורית
מחבר: אלבוגן, יצחק משה
תאריך: 1988
הוצאה לאור : הוצאת דביר תל-אביב
בעלי זכויות: הוצאת דביר תל-אביב; אלבוגן, יצחק משה
הערות:  
הערות לפריט זה:

1. עשינו כל מאמץ לאתר את יורשיו של יצחק משה אלבוגן, אך ללא הצלחה.

תולדוט אתר ההיסטוריה מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית