מאגר מידע

  עזרה
לעמוד הבית מאגר
חיפוש
סמנו וחפשו במאגר
עזרה לעמוד הבית מאגר עזרה לעמוד הבית מאגר

דמותו של יצחק באספקלריה של דרשות חז"ל
מחבר: שלמה וייסבליט

החברה לחקר המקרא בישראל

דמותו של יצחק, האב השני מאבות האומה, נחשבת בעיני אחדים מחוקרי המקרא בני-ימינו כדמות חיוורת ביחס לדמות אברהם או לדמות יעקב. יצחק אינו דמות עצמאית אלא הוא עומד תמיד ביחס אל אביו אברהם או ביחס אל בנו יעקב.

מ. ד. קאסוטו כותב כי מטבע הדברים "בדין הוא שיהיו מאורעות חייו של יצחק מעורים בתחילה במאורעות של אביו ואח"כ במאורעות חייו של בנו". ועל כן "לא היה אפשר להימנע מכך שבסיפור האבות מופיע יצחק כבנו של אביו או כאביו של בנו, ופחות מכך כדמות עצמאית שאינה תלויה באחרת"1.

אלישע שפי כותב2 כי "עלילות חייו (של יצחק) אינן כמעט אלא חזרה רפויה על חלק מעלילות אביו... התיאורים בסיפור יצחק כה חיוורים, עד כי חוקרים רבים רואים בו רק העתק מלאכותי מסיפורי אברהם"3. צ'רלס פטרסון, באחד מפרקי ספרו4 הדן בהיסטוריה הקדומה של יהודה, מזכיר את יצחק רק במילה אחת, ואף זאת בתוך תיאור התגלותו של האל ליעקב, ובמילה אחת בתוך רשימת האבות.

אכן נראה כי את דמותו של יצחק צריך לבחון ולהאיר בעיקר מתוך השוואתו עם אברהם אביו ועם יעקב בנו. משוואה הנדרשת מעצם מקומו של הסיפור על יצחק במקרא. אבל אין להתעלם מאישיותו העצמית של יצחק עד כמה שתכונותיו היחודיות מופיעות בסיפור. הארה כזו – היא מטרת חיבורנו, ואותה נעשה באספקלריה של דרשות חז"ל. נאיר את דמותו של יצחק בשני מישורים: א) דמיונו לאביו אברהם; ב) אישיותו העצמית וייחודו.

א. דמיונו של יצחק לאברהם

מקריאה בסיפורי האבות בספר בראשית אפשר להבחין בכמה נקודות דומות, אם לא זהות, במאורעות החיים של יצחק ואברהם. יצחק נכסף לבנים כמו אברהם אביו – "ויאמר אברם ה' אלהים מה תתן לי ואנכי הולך ערירי... הן לא נתת לי זרע" (ט"ו, ב-ג) מול "ויעתר יצחק לנכח אשתו כי עקרה היא" (כ"ה, כא).

לאשת יצחק, רבקה, צפויה סכנה כמו לאמו שרה, ובאותה מתכונת כמעט: נסיונו של אבימלך מלך גרר לקחת את שרה (פרק כ') ונסיונו של אבימלך מלך פלשתים, אף היא בגרר, לקחת את רבקה (פרק כ"ו). וכבר העיר רשב"ם בפירושו לפסוק הפותח את הפרשה של יצחק בגרר – "ויהי רעב בארץ מלבד הרעב הראשון אשר היה בימי אברהם וילך יצחק אל אבימלך מלך פלשתים גררה" (כ"ו, א) – על הדמיון שבין יצחק לאברהם: "לא הוצרך פסוק זה אלא להודיעך שכשם שאברהם אביו היה הולך בשביל הרעב למצרים, כך יצחק היה יורד למצרים...". והמדרש רואה אפילו דמיון חיצוני-פיזי בין יצחק לאברהם. על המילים "אברהם הוליד את יצחק" (כ"ה, יט) נאמר: "ממשמע שהוא אומר 'יצחק בן אברהם' איני יודע שאברהם הוליד את יצחק?... בוודאי אברהם הוליד את יצחק. ממה שהיה קלסתר פניהם דומין זה לזה לכך נאמר: אברהם הוליד את יצחק"5.

ומדרש אחר משווה בין מעשיו של יצחק למעשיו של אברהם. על המילים "ראה ראינו" (כ"ו, כח) נאמר: "ראינו מעשיך ומעשה אבותיך"6 לאמור: אפילו אנשים זרים השוו בין השנים, אב ובנו. ונעיר כאן כי יש מפרשים האומרים כי אבימלך של ימי יצחק היה בנו של אבימלך שהיה בימי אברהם, אם לא אותו אבימלך עצמו. שהרי לא עברו מאז פרשת אברהם ועד פרשת יצחק אלא כשבעים וחמש שנים7. אמנם יש גם סברה כי אבימלך הוא שם כללי למלכי פלשתים והוא נמצא אף בימי דוד8.

יצחק, כמו אביו, נודד9 בגלל הרעב, מגיע לאותם המקומות, מתווכח עם אבימלך על ענין המים ואח"כ כורת עמו ברית. המקרא עצמו מעיד על הדמיון והזיקה שבין יצחק לאברהם בכמה מישורים בפרשה זו:

הרעב – "ויהי רעב בארץ מלבד הרעב הראשון אשר היה בימי אברהם" (כ"ו, א).
השבועה על ירושת הארץ – "גור בארץ הזאת... והקמתי את השבעה אשר נשבעתי לאברהם אביך" (שם, ג).
חפירות הבארות – "ויחפר את בארות המים אשר חפרו בימי אברהם אביו" (שם, יח).
שמות זהים לבארות – "ויקרא להן שמות כשמות אשר קרא להן אביו" (שם, שם).
הברכה ליצחק – "וברכתיך והרביתי את זרעך בעבור אברהם עבדי" (שם, כד).
אלהי יצחק הוא אלהי אברהם – "וירא אליו ה'... ויאמר אנכי אלהי אברהם אביך" (שם, כה).

כמו לאברהם שיש לו שני בנים ורק האחד ממשיך את דרכו, אף ליצחק שני בנים כשרק אחד ממשיך את דרכו. ושני האבות אוהבים דוקא את הבנים שנדחו10. ובעלי האגדה הרגישו בעובדה זו והגיבו עליה: "אמר רבי אלעזר ברבי שמעון: ...אביו קורא אותו גדול – "ויקרא את עשו בנו הגדל" (כ"ז, א). אמו קראת אותו גדול – "ותקח רבקה את בגדי עשו בנה הגדל" (שם, טז). אמר להם הקב"ה: אם בעיניכם הוא גדול, בעיני הוא קטן"11.

ב. אישיותו של יצחק וייחודו

כאמור, יצחק הוא דמות פאסיבית למדי. אין רואים אותו נלחם כמו אביו או פעיל באופן מיוחד. לאבימלך הוא אומר כמעין הצטדקות "ואתם שנאתם אותי" (כ"ו, כז), וכאילו אמר לו: הרי מלכתחילה אין לי עסק עמכם שהרי אתם אינכם מאוהבי, מה אם כן יש לי לעשות אחרת ממה שעשיתי.

יצחק הוא איש השלום, אוהב את ביתו, עובד את עבודתו ועוסק בתורה, כפי שמציינים זאת בעלי האגדה: "מימיהן של אבותינו לא פרשה ישיבה מהם... אברהם אבינו זקן ויושב בישיבה היה... יצחק אבינו זקן ויושב בישיבה היה... יעקב אבינו זקן ויושב בישיבה היה..."12.

גם מתוך פשוטם של הכתובים יוצא, שאכן יצחק היה פאסיבי ותמים ולא כל כך הבין באורחות החיים ובמידותיהם של בני-אדם. ודוגמה בולטת לענין זה במקרה של בנות חת. המקרא אומר אמנם שהיו "מרת רוח ליצחק ולרבקה" (כ"ו, לה). אבל רק בעקבות דבריה הבוטים של רבקה: "קצתי בחיי מפני בנות חת אם לקח יעקב אשה מבנות חת כאלה מבנות הארץ למה לי חיים" (כ"ז, מו), מגיב יצחק למעשה, קורא ליעקב ומצווהו: "לא תקח אשה מבנות כנען" (כ"ח, א), אבל המדרש מיחס דווקא ליצחק זהירות מעבודת עכו"ם, ולרבקה הוא מיחס זיקה לעכו"ם. "ותהינה מרת רוח ליצחק ורבקה – למה ליצחק תחלה? אלא שהיתה רבקה בת כומרים לא היתה מקפדת על טנפת עבודת כוכבים. וזה, על ידי שהיה בן קדושים, היה מקפיד על טנפת עבודת כוכבים. לפיכך ליצחק תחלה"13.

לתמימותו של יצחק יש גם היבט אחר, והוא אולי המשמעותי והיחודי ביותר בין תכונותיו, והוא: התמימות שבאמונה הדתית. ונראה כי צווי האל לאברהם "התהלך לפני והיה תמים" (י"ז, א) כפשוטה נתקיים אצל יצחק. כבר בנערותו היה תמים באמונתו. נתן אמון בדברי אביו ובמטרה הדתית שהועידו לו. חז"ל מטעימים היבט זה על מישוריו השונים, בעיקר בהדגשה שלהם לתגובתו של יצחק לעקידה: "ויאמר הנה האש והעצים ואיה השה לעולה (כ"ב, ז). באותה שעה נפל פחד ויראה גדולה כל יצחק... והרגיש בדבר במה שעתיד להיות. בקש לומר 'איה השה לעולה', אמר לו: הואיל ואמרת, הקב"ה בחר בך. אמר: אם בחר בי הרי נפשי נתונה לו. על דמי צר לי מאד... כשבא לשחוט, אמר לו: אבא, אוסרני ידי ורגלי מפני שהנפש חצופה היא וכשאראה את המאכלת שמא אזדעזע ויפסל הקרבן, בבקשה ממך אל תעש בי מום. מיד 'וישלח אברהם את ידו ויקח את המאכלת לשחוט'. אמר לו: אבא, לא תודיע את אמי כשהיא עומדת על הבור או כשהיא עומדת על הגג שמא תפיל את עצמה ותמות..."14. אכן, ניכרת כאן תכונת התמימות, השלמות, של יצחק גם במישור האמוני וגם במישור המשפחתי. יצחק בתגובתו לעקידה הגיע לגבהים שאין משלם. ואכן, בתודעת האומה הישראלית נתפסת עקידת יצחק כאירוע סמלי, על-זמני ומכריע ביחס אדם-אלוה. ובגללו צריכים רחמי האל להתעורר על עמו בכל דור ודור.

כשחרב ביהמ"ק והוגלה ישראל לבבל באו אבות האומה בטרוניה לפני הקב"ה. בין שאר דבריו מזכיר אברהם את עקידת בנו ואומר: "רבש"ע, למאה שנה נתת לי בן וכשעמד על דעתו והיה בחור בן ל"ז שנים, אמרת לי 'העלהו עלה לפני', ונעשיתי עליו כאכזרי ולא רחמתי עליו, אלא אני בעצמי כפתתי אותו. ולא תזכור לי זאת ותרחם על בני?" ויצחק אמר: רשב"ע, כשאמר לי אבא 'אלהים יראה לי השה לעלה בני', לא עכבתי על דבריך ונעקדתי ברצון לבי על גבי המזבח ופשטתי את צוארי תחת הסכין. ולא תזכור לי זאת ותרחם על בני"?15 וידועים דברי התלמוד: "אמר רבי אבהו, למה תוקעין בשופר של איל? אמר הקב"ה: תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם, ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני"16. יצחק ועקידתו נתפסים א"כ כעל זמניים וכסמלים לעמידת האומה הישראלית נוכח האלהים.

נוסף לתכונות הנ"ל במישור הדתי-אמוני, יש ליצחק גם ייחוד לאומי. וקודם כל במה שהוא מושא ברכותיו של האל לאברהם: "כי ביצחק יקרא לך זרע" (כ"א, יב). ומפרש הרשב"ם: "בריתי שהקימותי לזרעך לתת להם את ארץ כנען... על יצחק הבטחתיך". לאמור: ההבטחה שנתנה לאברהם על היותו אב לאומה, נתבטאה ביצחק ובבניו אחריו. יצחק במעשיו מבטא גם את אהבתו לארץ-ישראל ואת הקשר החזק שלו עמה, על אף שהיה יחיד בקשר זה, אך מאמין גדול ביעוד הלאומי-דתי שבא לו בברכת האל דרך אביו המאמין הראשון. והביטוי לקשר לארץ וליעוד הלאומי – "ויזרע יצחק בארץ ההיא" (כ"ו, יב). זו הארץ עליה נצטווה: "...שכן בארץ אשר אמר אליך. גור בארץ הזאת ואהיה עמך ואברכך כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל...". (כ"ו, ב-ג). יצחק אכן מקיים את הצו הזה כפשוטו וכמשמעו, והדרשה של חז"ל מדגישה קיום זה. על המלים "שכן בארץ" נאמר במדרש: "עשה שכונה בארץ ישראל, הוי זרועהוי נצב"17, כלומר: זרע ונטע בארץ. דרשה אחרת מפרטת את מעשה הזריעה של יצחק ומספרת על שיקול הדעת שקדם למעשה. היות והאל ברך את יצחק ברבוי הזרע – "והרביתי את זרעך" (כ"ו, ד), וברכה זו יכולה להתקיים רק אם אדם מקיים מצוות פריה ורביה, כך גם ברכת האדמה יכולה להתקיים רק אם אדם מקיים מצוות זריעה ממש. "רבי דוסתאי בר ינאי אומר משום רבי מאיר: הרי הוא אומר ביצחק 'וברכתיך והרביתי את זרעך', דרש יצחק ואמר: הואיל ואין ברכה שורה אלא במעשה ידים, עמד וזרע. שנאמר 'ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא בשנה ההיא מאה שערים'"18.

יצחק מחזק את אחיזתו בארץ-ישראל ע"י בנית מזבחות – "ויבן שם מזבח" (כ"ו, כה) – וע"י חפירת הבארות שבאו לו בירושה מאביו אברהם והפלשתים סתמום: "וישב יצחק ויפר את בארת המים אשר חפרו בימי אברהם אביו ויסתמום פלשתים אחרי מות אברהם" (כ"ו, יח). חכמי המדרש אף דנו בשאלה כמה בארות חפר יצחק. ר' יהודה אמר: ארבע כנגד ארבעה דגלים במדבר. ורבנן קבעו שיצחק חפר חמש בארות כנגד חמישה ספרי תורה19. ובדרשה זו העלו חז"ל את המעשה הקיומי היומיומי שבמישור הכלכלי-חקלאי למעשה סמלי, על זמני, במישור הדתי-מיסטי.

חיזוק לאחיזתו בארץ מקבל יצחק גם מצו אלהי מפורש שלא לרדת ממנה – "אל תרד מצרימה" (כ"ו, ב) – גם אם ירידה כזו היא צורך, פיקוח נפש, רעב. על צווי זה אומר רבי הושעיה במדרש: "את עולה תמימה. מה עולה אם יצאת חוץ לקלעים היא נפסלת, אף אם את יצאת חו"ל את נפסלת"20. ועל דרשה זו. כנראה מתבסס רש"י בפירושו לפסוק – צווי זה: "אל תרד מצרימה – שהיה בדעתו לרדת למצרים כמו שירד אביו בימי הרעב. אמר לו: אל תרד מצרימה שאתה עולה תמימה ואין חוצה לארץ כדאי לך". דבריו אלה של רש"י מבטאים בצורה ברורה מאד את הרעיון המרכזי של חיבורנו זה: היות יצחק בן לאביו אברהם, וככזה אכן יש דמיון בינו לבין אביו וזיקה לו, אך גם בעל ייחוד משלו – היותו תמים בכל תכונותיו ומעשיו.

הערות:

  1. ראה בערך "יצחק" באנציקלופדיה המקראית, כרך ג', עמודה 753.
  2. ראה בערך "יצחק" ב"לכסיקון מקראי", הוצאת "דביר" ת"א, תשכ"ה, כרך א', עמ' 395.
  3. לענין היות סיפורו של יצחק העתק מסיפורו של אברהם מתיחס גם יהודה אליצור בערך "יצחק" באנציקלופדיה העברית כרך כ', עמ' 172.
  4. Charles H. Patterson, The Philosophy of the Old Testament, the Ronald Press 4 Company, New-York 1953, p. 112, 119.
  5. מדרש תנחומא בהוצאת "לוין אפשטין" ירושלים, תשכ"ז, פרשת תולדות, פסקא א'. וראה שם גם את הסיפור שמביא רש"י בפירושו לכ"ה, יש בדבר ליצני הדור (או אומות העולם) שהיו אומרים ששרה היתה מעוברת מאבימלך.
  6. מדרש בראשית רבה, מהדורת מ. א. מירקין, הוצאת "יבנה" ת"א, תשמ"ו, פרשה ס"ד, סימן י'.
  7. ראה אצל רד"ץ הופמן – ספר בראשית בפירושו, הוצאת "נצח" בני ברק, תשל"א, כרך ב', לפסוק א' בפרק כ"ו.
  8. ראה בערך "אבימלך" באנציקלופדיה המקראית, כרך א', עמוד 27 – "דומה שהכוונה לשם שכיח בשושלת של מלכי גרר או לכינוי שלו".
  9. על דמיון בין האבות שהיו נוודים וחקלאים למחצה לבני שבטים שמיים-מערביים בממלכת מארי, ראה אצל חנוך רביב, "מבית אב לממלכה" הוצאת "מאגנס" ירושלים, תשל"ט, עמ' 19-20.
  10. לענין הברכות שמברך יצחק את עשו ואת יעקב, ואינן מובנות לרבקה, ראה אצל י. יעקובסון, "בינה במקרא", הוצאת "סיני" ת"א, תשי"ג, עמ' 33-36.
  11. בראשית רבה, פרשה ס"ו, סימן י"א.
  12. גמרא יומא דף כ"ח, עמ' ב'.
  13. בראשית רבה, פרשה ס"ה, סימן ד'.
  14. תנחומא, בהוצאת "לוין אפשטין" ירושלים, תשכ"ז, פרשת וירא, פיסקא כ"ג.
  15. פתיחתא דאיכה רבתי, פיסקא כ"ה.
  16. גמרא ראש השנה, דף ט"ז, עמ' א'.
  17. בראשית רבה, פרשה ס"ד, סימן ד', מירקין מפרש כאן נצוב = נטוע. וראה בילקוט שמעוני, הוצאת "מוסד הרב קוק", ירושלים, תשל"ג, פרשה כ"ו, עמ' 529 בו הנוסח הוא: "הוי זורע הוי נוטע". ושם בהערה 56 עוד נוסח: "זרע ונטע אילנות". וזה אולי מקורו של רשב"ם המפרש על הפסוק "ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב" (כ"ד, סג): "לטעת אילנות ולראות ענייני פועליו", שלא כדרשת חז"ל המפורסמת, האומרת כי האבות תקנו תפילות, "ואין שיחה אלא תפילה" – ראה גמרא ברכות דף כ"ו עמוד ב'.
  18. תוספתא, מהדורת הרב עדין שטינזלץ, במסכת ברכות, פרק ז', י"ב, עמ' 287. ויעויין בדברי יצחק היינמן, "דרכי האגדה", הוצאת "מאגנס" ירושלים, תשי"ד עמ' 154 המביא דברי חז"ל בפרקי דרכי אליעזר ל"ג הדוחים את האפשרות שיצחק זרע ממש.
  19. מדרש רבה, פרשה ס"ד סימן ח'. וראה מקבילה בילקוט שמעוני, רמז קי"א והערה 2 שם. לדעת היינמן בספרו הנ"ל (לעיל הערה 18) עמ' 63, באה דרשה זו כדי להראות על ההתאמה שיש בין כל יצירותיו של הבורא.
  20. שם, שם, סימן ג'.

ביבליוגרפיה:
כותר: דמותו של יצחק באספקלריה של דרשות חז"ל
מחבר: וייסבליט, שלמה
שם : ספר פרופ' חמ"י גבריהו; מחקרים במקרא ובמחשבת ישראל
תאריך: תשנ"א
הוצאה לאור : החברה לחקר המקרא בישראל; הכהן, רפאל חיים
הערות: 1. שני כרכים.
הערות לפריט זה: 1. המאמר הופיע בכרך הראשון של הספר.
תולדוט אתר ההיסטוריה מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית